אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

בקרוב יהיה לי חייל.

אני לא רוצה שיהיה לי חייל אני רוצה שיהיה לי את כפיר, כרגיל כמו תמיד. אני לא רוצה שהוא יהיה "כפיר החייל".

כי כשהוא יהיה כפיר החייל זה אומר שבתוך המילה "חייל" יש המון דברים שאני עדיין לא יודעת איך להתמודד איתם וזה אומר שהוא יהיה כפיר ועוד הרבה קשיים שאני לא יודעת איך להתמודד איתם.

הוא יהיה חייל כמו כל החיילים אבל הוא יהיה מיוחד מכולם בשבילי. הוא לא יהיה עוד חייל הוא יהיה החייל שלי.

בקרוב יהיה לי חייל, ואיך אשלח אותו לחופשי בגלל שהוא הופך למשהו חדש נגד רצונו החופשי?

אני צריכה להיות שם בשבילו, לחכות לו כמה שיידרש, להבין שלא תמיד יוכל להיות זמין אבל הוא רוצה, מאוד רוצה. להבין שיש אילוצים ולהבין שאני לא אוכל לקבל תמיד כל מה שאני רוצה.

עצם המחשבה עליו במקום אחר שהוא לא מקומו הקבוע אפילו שאני לא רואה את מקומו הקבוע כשאני מדברת איתו היא זו שתוציא אותי מדעתי, והאמת היא שאני יודעת שכל העניין הזה הוא פסיכולוגי לגמרי, לכן זה כל כך טיפשי. וכל כך מעצבן אותי.

אני אהיה חייבת להתמודד, כי אין לי ממש ברירה.

מוזר שהעתיד להיות חייל אינו קולט שהוא אכן עתיד להיות חייל בקרוב.

או שזה לא מוזר בכלל?

גם אני בקרוב אשנה סטטוס, "חיילת," יקראו לי, אהיה רק מספר בעיניי אנשים ונפש ייחודית כבר לא.

ומי יכיר בי כאנושית ומי יקשיב לי ומי יהיה מעוניין לראות את נפשי.

ואני אהיה בהלם- אני אצעק, אני אבכה ויהיה לי קשה ואני מודעת לכך שאני עומדת לשים את עצמי במצב שלא יהיה לי פשוט להתמודד איתו,

ועם כל זה אני עם הפנים לשם, לא מסתובבת ובורחת לאחור ובוחרת באפשרות הקלה יותר.

אני חייבת לעצמי את החוויה הזו, לטוב ולרע.

אני רוצה לצאת מהחממה הנוחה והחמימה שאני נמצאת בתוכה ולהיכנס לעולם אחר, לא מוכר ומאתגר.

ועם כל המחשבות הטורדניות, עדיין אני אוכל לומר שהכל טוב.

ועם כל המחשבות האלו, אני אלך לישון.

היא מבחינה בקסם שאתה אינך רואה, היא חשה את כל הרגשות בעוצמה כזו שאתה לעולם לא תהיה מסוגל לחוש,

אולי זה מפני שעוברים עליה דברים שאתה לא מודע להם.

היא מין אישה נשגבת כזו ונעלה, וכל דמותה מורכבת מפרפרים צחורים של אביב רענן.

עלי כותרת ורודים של פרחי עץ שקדיה מברכים את דרכה, הארוכה והקשה שהיא צועדת בה לאיטה, מוקירה על כל פסיעה שהיא עוד מסוגלת לפסוע, מודה למישהו גדול אי שם במרומים שהיא עדיין נושמת, אוהבת וחיה את החיים.

ואתה מבקש אל החוכמה שלה ואתה מבקש אל הנתינה, הרוך והחמלה שבה,

אתה רוצה שהיא תגלה לך את כל סודות החיים, שהיא תיתן לך את התשובות לדברים שאמונתך בהם אבדה מזמן.

והיא כזו שלמה עם דרכו של עולם, יודעת שיש מוות אך יש גם חיים,

יודעת שיש חורפים אך יש גם קייצים,

וכשהגשם אינו יורד, צריך לדעת לתקן את המעשים.

והיא מין אישה גיבורה כזו, אמיצה וחזקה, ולא תשים לב לעולם אפילו לרעד קל של פחד העובר בפניה כשהיא ניצבת מול המוות, שוב ושוב הוא רודף אותה.

ואינו משיג.

האם ישיג הפעם, היא שואלת את עצמה. היא מנסה לשמור על הקלילות האצילית שבה, כי כזו היא האישה הזו, רות שמה, אבל כולם קוראים לה רותי.

וזו היא הזקנה החכמה ביותר שהכרתי, המבורכת ביותר, המוכשרת ביותר בתבונתה ובקפדנותה,

ובכל מקום שבו היא דורכת היא מפריחה עולמות חדשים ופרחים רדומים מיד מקיצים משנתם וקמים לתחיה ברוב תפארתם.

היא מין אישה כזו שאני אוהבת ומוקירה, זו האישה שהסבירה לי שלהזדקן זה לא דבר פשוט אך גם דבר נפלא, כשהיופי אובד לו לאט תוכלי לגלות באמת מה חבוי בתוכך, מה יש בך ומי את,

כי זה מה שיילך איתך לעד, זה מה שאף אחד בעולם לא יוכל לקחת ממך.

היא נפרדת מאיתנו, חסינה מפני דמעותינו ויוצאת מפתח הדלת מבלי לדעת אם תשוב איי פעם שוב.

וכשכתבתי פעם על רותי, עד שאני אאלץ לעזוב אותה בלית ברירה, לא חשבתי לרגע שהיא תהיה זו שתהיה צריכה לעזוב עוד לפניי, מוקדם מידי.

זה הוא אחד הדברים הלא מובנים ששואלים עליהם את אלוקים מדוע ולא מקבלים תשובה,

אבל היא מין אישה כזו, שלמה עם דרכו של עולם, ואין טעם לכעס. זוהי בעצם

האמונה,

שלה.

שלי.

שעדיין יכול להיות שהכל יהיה טוב.

והיא תשוב, איתנה כמו אילן חדש אחרי חורף רווי גשמים, חזקה ומחודשת נפלאה יותר מתמיד,

צחורה כשלג, בהירה כשמי התכלת, קלילה כציפור, היא מין אישה שניתן לקרוא לה שלמות שכזו.

אני אתגעגע אלייך. תהיי חסרה לי מאוד. אני כל כך עצובה, קשה לי לתאר כמה.

הייתי כל כך עצובה עד שהתחלתי לקרוא שירה בקול כדי להסיח את הדעת, קשה לעכל שכבר לא תהיי כדי ללמד אותי את המקצוע שאני כל כך אוהבת, תנ"ך.

אחת הזכויות הכי גדולות שהיו לי הן ללמוד איתך. ניסיתי, כל כך רציתי לתאר כמה את מיוחדת אך אני מרגישה שמילים לא יספיקו, למי שלא פגש אותך יהיה קשה מאוד להבין.

עם כל החולי אלוקים העניק לך כל כך הרבה, החוזק שלך מחסיר לי פעימה ומעלה לי דמעה, ורק בזכותו את תנצחי את הכל.

בתקווה עצומה לראות אותך שוב.

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,

ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף כף-רגלך ילטף בעלי האספסת,

או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת

על כתפיך, חזך, צוארך וראשך רענן

ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט

באור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם נשם ורגע,

וראית את השמש בראי-השלולית הזהוב,

ופשוטים הדברים וחיים, ומתר בם לנגע,

ומתר, ומתר לאהב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט

השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.

ובישר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת

כאחד הדשאים, כאחד האדם.

הנערה באדום

זו אישה מבוגרת, לא מאוד קטנה ולא מאוד גבוהה, ואני יכולה לומר עליה שממבט ראשון היא אולי תראה חסרת סבלנות ומעדיפה שלא להיות היכן שהיא נמצאת.

והיא נראית לי כאילו יש לה חיים משל עצמה, ואני תמיד מנסה להגיע לליבה אפילו מעט.

הבנתי מזמן, קשה להגיע לליבן של נשים מבוגרות, הן כבר ראו ושמעו כמעט הכל בחייהן.

היא מתחבאת לה כל יום משעה תשע בבוקר עד שתיים בצהריים עם הספרים בספריה, כל פעם שאני באה היא קוראת ספר אחר ואני מציצה לראות איזה.

כשאני נכנסת, אני מרגישה שאני מפריעה והיא לא רוצה שאני אהיה שם. אני תמיד תוהה מה לא בסדר איתי אבל אני מניחה שזו רק הרגשה.

אני רק אוכל לומר שהצלחתי לראות בה ניצוץ של חיוך, והוא שובב ואמיתי, ואני יודעת שהיא אוהבת כשהעננים אפורים והגשם מטפטף בטיפות קטנות, כי זה הגשם הכי יפה. היא הזכירה לי כמה שכחתי שאני אוהבת אותו גם.

אני אוכל לומר שהיא אוהבת כמעט את כל הספרים ובקיאה בהם, ובמיוחד אוהבת את ספר הציטוטים הגדול.

והיא יכולה לומר עליי שאני ילדה כזו שאוהבת לשבת בספריה בשעות הפנויות שלה, להתחבא בפינה שקטה ונסתרת ולקרוא ספרי שירה במיוחד של לאה.

זו אישה מבוגרת, לא מאוד קטנה ולא מאוד גבוהה, יש לה עיניים כחולות ופנים שבטח לפני עשרות שנים היו עדינות ויפות.

ואני יודעת שהיא גרה בעיר העתיקה, היא אומרת שזה קשה אבל זו זכות.

בימי רביעי בבוקר אני רואה אותה באוטובוס ורק כשהיא תבחין בי אני אומר לה שלום.

ואני יכולה לומר עליה, שהיא אישה נדיבה ויש לה דימיון עצום משלה,

וכנראה שמעטים יהיו האנשים שיזכו להכיר אותה באמת.

כל כך הרבה זמן לא הייתי כאן. התגעגעתי לבלוג הצנוע שלי, הרגשתי שהוא ריק כבר יותר מידי זמן.

ההשראה מגיעה לעיתים תכופות פשוט אינה מתורגמת עוד למילים יפות,

חבל,

כי אני רוצה לשמור את כל התמונות היפות ולהראות אותן לאחרים בדרכי.

אני רוצה לסיים את הפוסט הנחמד הזה ולכתוב כאן שיר של לאה גולדברג שקראתי היום שהזכיר לי אהבה (עדיין שואלת את עצמי האם זו הייתה אהבה) ישנה.

יום בו יקום בינינו כחומה

כל עלבון קטן אשר שתקנו,

כל רגש מר אשר בלב חנקנו,

פגיעות אשר נשאנו בדממה,

וכל מבט משפל יהיה אשמה,

וחלומות רעים בהם נצרבנו,

ואהבות זרות אשר אהבנו-

דרדר וקוץ כל שעל אדמה,

ביום בו נעמוד זרה מול זר

גזולי עתיד ונבגדי עבר-

איך תצמד עיננו הנואשת

אל כל אשר ידענו משכבר!

ואל היום בשלל צבעי הקשת

נושיט היד ולא נמצא דבר.

הנערה באדום

תהיתי אם אתה עדיין חושב עליי,

אתה עדיין.