אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

היורה דופק לו על המדרכות, שוטף מאחוריו את הקיץ, הלחות הדביקה והאבק שהצטבר בו, אך החום עדיין נותר.

אתה פותח את החלון ומביט באהבה בגשם, נושם את הריח הנקי שמבשר רישמית את בואו של הסתיו.

אני נעמדת לידך, ושנינו מניחים את הידיים על אדן החלון במין סוג של אנחת רווחה, צופים במבול השוטף. סוף סוף גשם.

אני מסתכלת עלייך ושואלת אותך אם אתה אוהב גשם. 

אתה עונה לי שכן, כל כך, במיוחד את הריח שהוא משאיר אחריו. אני לא יודעת למה, אבל זה שימח אותי.

והתפלאתי, הנה עוד משהו שלא ידעתי עלייך. כל כך הרבה זמן אני מכירה אותך, יכול להיות שיש עוד מלא...מלא דברים שאני לא יודעת עלייך. 

פתאום נזכרתי גם כמה אני אוהבת את הגשם, ואת הריח שנותר אחריו. כשצפינו בו מבעד לחלון חדרך לא הבטתי בו עוד כסוג של מטרד מרטיב ולא נעים במיוחד, אלא פתאום הוא נראה לי ממש יפה, שוב, מחדש.

הרגשתי כאילו חיכיתי לו יותר מידי זמן, והנה לבסוף הוא הגיע ואני שוב יכולה לנשום לרווחה, כאילו מישהו פתח לי את הלב ושיחרר את הנשמה לחופשי אחרי הרבה זמן שהיא הייתה עצורה בפנים, וספק אם הרגשתי את זה בכלל, אבל עכשיו ידעתי, עכשיו הרגשתי, כי סוף סוף הצלחתי לנשום.

והוא מעלה לי חיוך ועושה לי חשק להיכנס מתחת לפוך.

אולי הבטתי בו כך כי פשוט הייתי איתך, ואולי כי הסתכלת על הגשם גם, ואולי כי היה שם רגע מיוחד.

והעולם נראה פתאום יפה יותר, גם כשהוא אפרורי, הרוח נסבלת, הקור כבר לא מאוד מקפיא והים כחול ויפה מתמיד.

חשבתי לעצמי, כנראה קיבלתי אותך רק לזמן מוגבל, קצר ונפלא, אבל למה? למה זה מגיע לי, לשנינו שכנראה יש סיכוי שאאבד אותך לתמיד בקרוב.

וזו תחושה קשה, לדעת שמצד אחד אני רוצה לנצל עד כמה שאפשר את הרגעים שנותרו, ותוך כדי, בלי כוונה אני נקשרת אלייך יותר מתמיד, אוהבת אותך יותר מתמיד, ואני עושה את זה אפילו שאני יודעת שרוב הסיכויים שאהיה צריכה להרפות ולהניח לך להגשים את החלומות שלך, תוך כדי כל ההנאה אני מרגישה שאני צריכה להכין את עצמי נפשית לפרידה.

אולי תיתן לי איזה פיתרון פלאים, מה אוכל לעשות? ואיך אוכל להתמודד?

כשבכל פעם אני מתאהבת בך יותר ויותר.

ואין לי תקווה בכלל, רק הגשם נתן לי מעט פסק זמן להירגע מכל המחשבות, ואני שונאת אותן כי הן מעלות לי דמעות. אולי תלך ואני לא אספיק עדיין לדעת עלייך את כל הדברים.

וכשתהיה שם, אני אשאר כאן, כמו תמיד- צוחקת, מחייכת, מוקפת אנשים אבל מבפנים רק חצי בן אדם. ואני מפחדת, אולי הגשם כבר לא יראה אותו דבר, הוא יהיה מעכשיו והלאה רק זיכרון עצוב לזמן שהייתי איתך, שהיינו בחדר שלך, שעמדתי לידך, שהסתכלתי עלייך, שהסתכלת על הגשם, שאנחנו הסתכלנו עליו.

אולי הקור יהיה מקפיא והרוח בלתי נסבלת, והים לא יהיה עוד מרגש.

אליסיה

יום כיפור עובר ורק לידי, בלי רגע אחד של מחשבה על השנה האחרונה, בלי שמץ של חרטה על איזשהו משהו שעשיתי או לא.

ואני לא מבינה למה, למה השנה לא הצלחתי להתחבר אפילו מעט.

רציתי להתחבר, רציתי להתכוון ולהרגיש את האווירה מעומק הלב, לא רציתי שהיום הזה יעבור רק לידי, הייתי צריכה לנצל אותו כדי לחשוב.

היה לי יום שלם, יום פנוי לגמרי מכל הסחת דעת חומרית כדי לדבר עם אלוקים ולא עשיתי את זה.

במקום זה, עשיתי את העבודה לסוכות במתמטיקה, ותיכננתי את האיפור שאני הולכת לעשות ביום צילומים השני לבוק וישנתי גם כמה שעות, רק כדי להעביר את היום המשעמם שנראה חסר תועלת ואת הצום שלא מוביל אותי לשום תובנה.

חוץ מלקרוא כמה פרקי תהילים בלילה לא עשיתי איזשהו משהו בעל כוונה אמיתית כדי לתקן, לשנות, להיות טובה יותר.

אני מדברת עם אלוקים הרבה, אני מספרת לו על הרבה דברים שאני חושבת, אני משתפת אותו במסקנות שאני מגיעה אליהן, ואפילו שהוא לא עונה אני חוזרת אליו שוב ושוב. אני מנסה בכל הכוח לדמיין שאין לו דעה שלילית עליי או כעס, ואני מנסה להאמין בלב שלם שהוא אוהב אותי וסולח למרות שאני כנראה לא הכי נאמנה בעולם, קרובה ולא קרובה כזו. ואיך גומלים לאלוקים על הטוב? מקשיבים לו. אבל אני לא מקשיבה לחצי ממה שהוא מבקש.

אני לא מצליחה להתחבר אליו דרך הדברים שהוא מבקש ממני לעשות.

כל מה שאני רוצה זה לנהל איתו שיחות פשוטות, ולהיות אדם טוב עד כמה שאפשר, ולא לשכוח להודות לו על העולם שנתן, וזאת לדעתי דרך נפלאה להודות לאלוקים על כך שברא אותך, שנותן לך בכל יום מחדש הזדמנות לנשום, לחיות, לחשוב וליצור ולחייך ולהרגיש ולאהוב ולהיות מאושר.

אבל אולי התודה הזאת שלי בכלל לא מעניינת אותו, והוא מצפה ממני לדברים מאוד מאוד מסויימים.

אני חושבת שכל בן אדם נותן מקום לאלוקים בחיים שלו בצורה מסויימת, ואולי אני לא צריכה להרגיש כל כך רע על הדרך המסויימת שאני בחרתי כדי לתת לו מקום וביטוי בחיים שלי.

אולי אני אדבר איתו אחר כך, אולי אני אספר לו על כל זה.

"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים

ובדרך חטאים לא עמד

ובמושב לצים לא ישב

כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה

והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעיתו

ועלהו לא יבול

וכל אשר יעשה יצליח

לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח

על כן לא יקומו רשעים במשפט

וחטאים בעדת צדיקים

כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד" (תהילים א')

ואולי אני בכלל נכללת בתוך הרשעים?

גמר חתימה טובה

אליסיה.

כשאני רואה אותה עכשיו יורדת ממדרגות ביתה, לבושה באופן נחמד נושאת איתה תיק קטן, אני מדמיינת לעצמי שאולי היא הולכת לפגוש מישהו שהיא אוהבת.

המכונית מגיעה והיא נכנסת אליה, אני לא רואה מי שם בפנים, אבל אני מדמיינת שזה בטח החבר שלה ואני מענה את עצמי.

היא גם נראית רזה מאוד מרחוק, היא כנראה יפה גם כשחשוך, אבל לא רק בגלל זה לא אכפת לי להיות במקומה עכשיו.

אני חושבת לרגע אם באמת הייתי גרה באשדוד, היינו ממש עכשיו יכולים להיפגש.

אם רק היינו יכולים ללכת ברגל כמה דקות כדי להגיע אחד לשני זה היה יכול להיות מדהים ממש.

אם רק היינו יכולים.

ופתאום זה באמת מכווץ לי את הלב, ומפתיע אותי פתאום שרק אחרי תשעה חודשים או קצת יותר אני מתוודעת לכמה שזה לא קל.

אבל מטבעי אני תמיד מסתכלת על החצי המלא של הכוס, ואצלי הכוס כרגע מלאה ביין לבן, כשאני שותה אותו הוא גורם לי לצחוק ולעיניים לזרוח.

כי עכשיו יותר טוב, וגם אם לא מאוד טוב אז יהיה.

ומה היה קורה אם היינו נפגשים כל יום, או כל יומיים? אולי הייתי משתעממת, ומרוב השיעמום הייתי מתחילה להתייחס אלייך כמובן מאליו?

וכמובן שיכול להיות גם ההפך, שהייתי נהנת ומצפה לכל שנייה.

מהיכרותי עם עצמי, אני מניחה שהייתי צריכה מעט ספייס. אבל אני מכירה את עצמי כאן, איפה שגרתי תמיד והתחנכתי מאז ומעולם, ואולי אם הייתי שם לא הייתי אותה אחת שצריכה ספייס לפעמים, או שמסתכלת באופטימיות ובתקווה על עולם מטורף.

יש דברים שכנראה לעולם לא נדע איך הם היו יכולים להיות, ועדיף לא לחשוב בכלל שאולי הפסדנו משהו. אני לא רוצה לחיות בתחושה שהפסדתי, אני רוצה לחשוב רק מה הרווחתי.

מתחיל להיות קריר, וכשהלכתי לפגוש אותך היו עננים אפורים בשמיים וזה היה נראה כאילו הגשם הראשון עומד להגיע דווקא עכשיו, ולא ידעתי אם זה סימן שמבשר רעות או טובות.

לא הייתי יכולה לצפות לכלום, עצרתי את עצמי מלצפות ממך כי נשברתי כבר יותר מידי פעמים.

מתקרב קצת ואחרי שאני שמחה לילה אחד ביום שוב מתרחק ונרתע, אחר כך אחרי עבודה רבה מצידי מתקרב עוד קצת ואני אומרת כמה דברים שלא מוצאים חן בעיניו והוא מחליט שזה נגמר סופית, ושוב אני צריכה לבנות את כל מה שהוא הרס ברגע, רק כדי שייתן לי עוד הזדמנות. אני עובדת על ההזדמנות כבר יותר משלושה שבועות.

נורא לראות כמה שליטה על הרגשות שלך יכולה להיות לאדם שאתה כל כך רוצה, כל כך רוצה עד שאתה לא מוכן לוותר.

בכיתי יותר מידי בזמן האחרון עד שהרגשתי שאני מתייבשת, ואני בPMS נוראי ומריחה תמציות וניל משום מה.

גם כשנפגשנו שכנעתי את עצמי לא לצפות, ולדעת שזו כנראה הפגישה האחרונה וששום דבר לא יילך. אומנם קשה לך לסמוך עליי אבל פתאום גם לי נהיה קשה לסמוך עלייך.

לקח לי קצת זמן להיפתח, בדרך כלל אני מאוד נמרצת כשאני לידך, ופתאום זה היה כמו בפעם הראשונה שהייתי עדיין ביישנית וסגורה, קצת שקטה.

ובקשר לתכונות האלו, מסתבר שהן מסוגלות לאיים על אנשים מסויימים.

ואני תהיתי אם אני צריכה לשנות משהו בעצמי כדי שהמשפחה שלו תאהב אותי. כי מסתבר שכשהלכתי כולם מאוד שמחו. אני צריכה יותר נוכחות? אני צריכה להיות יותר קולנית ויוזמת שיחות? להפסיק לנסות להתחבא מפניהם? אחרי הכל, הם לא אנשים רעים, אבל הם אנשים שופטים וצבועים מאוד, ואוטומטית איזשהו מנגנון שבתוכי מרחיק אותי מהם ולא מאפשר להתקרב כבר כמעט שנה שלמה, ואולי בגלל זה אמא שלו אמרה לו בכעס, "שאלוהים יעזור לך," כאילו אני סוג של מטרד רציני, המישהי הכי מזעזעת שהוא היה יכול להביא.

השקט שלי מאיים עליהם, גורם להם להרגיש לא בנוח לידי. אבל זה לא אומר שאני לא נחמדה, וכשפנו אליי תמיד דיברתי, תמיד חייכתי, אומנם בתמציתיות ולא יותר מידי אבל אני חושבת שהייתי בסדר.

מפחיד אותי לחשוב שאולי כל הזמן הזה באמת העברתי את עצמי בצורה כל כך גרועה, סנובית ואולי אפילו אנטיפתית.

ואמנם זה לא חדש לי שאמא שלו לא מחבבת אותי במיוחד והשד יודע למה, אבל כשזה מקבל מקום רציני במציאות זה קצת יותר מקשה.

אותי השקט לא הרתיע מעולם, דווקא נמשכתי אליו. נמשכתי אל האנשים השקטים שלא מדברים יותר מידי, הם תמיד עניינו אותי יותר מכולם. רציתי לדעת עליהם הכל מהכל, לשאול אותם את כל השאלות הכי הזויות. השקט בעיניי חובק בתוכו גם המון תום מתוק ויפהפייה, למרות שזה תום שאפשר גם לנצל אותו.

מנטליות שונה בין אנשים זה דבר שמשנה מאוד, כנראה זה מאוד חשוב. רק חבל שאי אפשר לקבל יותר הבנה מהם שאני מאוד מאוד מתביישת, ואין לי כ"כ מושג מה לעשות עם זה. חבל שהם לא יכולים לתת הבנה כמו שאני מנסה להבין אותם באמת.

ואחרי שחשבתי אם באמת כדאי לי לשנות משהו בעצמי הבנתי שלא. לא כדאי לי ואני אפילו לא רוצה, כי אחרי הכל אין בי שום דבר רע ואני מעריכה מאוד את מי שאני ואת התכונות שיש בי, ומי שאני זה הכי טוב שיש, ואם אין אני לי מי לי.

אני פשוט אנסה לסבול את זה כי ברור לי שבכל מקום שאני אלך בו יהיו את האנשים שלא יחבבו אותי בכלל ויהיו את האנשים לעומת זאת שגם יאהבו אותי מאוד, וזה למה הכוס שלי תמיד מלאה ביין.

נמאס לי לחשוב שאלוהים באמת יודע כל דבר שאני עושה כנראה עוד אפילו לפני שאני עושה אותו. לפעמים אני פשוט רוצה לבוא לספר לו מה קרה לי ומה עשיתי היום ומה אני חושבת, ולחשוב שהוא באמת לא יודע מה קרה, והוא אפילו מצפה לשמוע על זה.

רק אהבה והלוואי שתהיה שנה באמת נפלאה, אבל באמת,

אליסיה.