מישהו שאני מכירה סיפר לי אתמול שהוא הלך לזונה. 

הזדעזעתי, התווכחנו קצת והטחתי בו שאלות ומילים.

התשובות שלו חזרו על עצמן-"הן יכולות לעבוד גם בדברים אחרים", "הן בוחרות בזה", "הן מקבלות על זה כסף טוב". 

אפתח את הנושא הזה אחת ולתמיד:

זונות לא "בוחרות" בזה כמו שאלכוהוליסט לא בדיוק "בוחר" לשתות עוד כוס וודקה ומסומם לא "בוחר" לקחת עוד מנה ואישה בולמית לא "בוחרת" לבלמס ולהקיא ואישה מוכה לא "בוחרת" להישאר. 

מה זו בחירה? ממה מורכבות ההחלטות שלנו? מה משפיע עליהן? לפעמים אנו בוחרים בדברים שאנחנו לא בהכרח רוצים בהם, למה? 

הדברים שעברנו בחיים, שעיצבו את איך שהראש שלנו עובד, עלולים לבחור בשבילנו. במקרה של נשים שעברו דברים מסוימים, ה"בחירה" כמעט ידועה מראש. קיימת אשליה על פיה אם מישהו בחר, החליט-סימן שהוא רוצה. זכותו. זה החופש שלו.

זה לא נכון. לפעמים אין חופש לבחור. לפעמים אנו כלואים בבחירות שלנו. 

"מחקרים מראים כיום כי כמעט כל אוכלוסיית הנשים בכלא, הנשים שעוסקות בזנות ונשים שמכורות לסמים עברו התעללות מינית בילדותן, ורה-ויקטימיזציה קשה בבגרותן. נתון המעיד בעד עצמו, ומלמד על גודל הנזקים האישיים והחברתיים שכרוכים בהתעללות ובפגיעות מיניות."

(מתוך מאמרה של ד"ר ענת גור "השלכות נפשיות ארוכות טווח בנשים נפגעות תקיפה מינית")

http://wtc-anatgur.co.il/%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%98%D7%95%D7%95%D7%97-%D7%91%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%A4%D7%92%D7%A2%D7%95/

אני הייתי שם, ילדה ברחובות ללא כסף, ילדה שמחפשת מחסה, ילדה שחוותה קשר אחד משמעותי-עם אבא שלה. ילדה ללא זהות, שכל הדימוי העצמי שלה מורכב מהדברים: 1. "אני לא יפה, לא מוצלחת, לא מושכת, לא שווה כלום-אם אני לא מספיק רזה". 2. "אני יודעת לספק גברים מינית וזה כל מה שיש לי להציע". 3. "מעבר לזה אין בי כלום". ילדה שהפכה לקרבן סדרתי, בלי שום מגננה, בלי שום יכולת להגיד "לא", בלי לדעת, להבין ולהרגיש את הפגיעות, בתוך דיסוציאציה כמעט תמידית-הייתי אני, הזונה. זו שחזרה לסדיסטים שהזכירו את אבא שלה, זו שהאנשים הפוגעניים זיהו כמעט ממבט ראשון. בת 15, 16, 17, 18 עם בני 20, 30, 40, 50 ולא הרגשתי כלום.

אני הייתי שם, במחלקה פסיכיאטרית לנפגעות תקיפה מינית, איפה שכל הבנות השבורות, עם ההזיות והפלאשבקים והסיוטים וההפרעות הנפשיות והפרעות האכילה והמסוממות והזונות והאובדניות, איפה שהבדיחות העצובות על סרסורים ונשואים וחתכים וכדורי שינה וכדורים נגד דיכאון-לא מפסיקות להאמר. 

ואז אנשים הולכים לזונה, כי בא להם קצת להשתחרר והם לא יודעים, הם לא רוצים לדעת, שהיא נפגעת שמונה פעמים ביום ואיתם זו הפעם התשיעית שלה, הם לא יודעים מה היא עברה, הם לא יודעים שהיא כמו רובוט שיודע מתי צריך לגנוח, מתי צריך למצוץ ומתי צריך להסתכל בעיניים ולחייך, הם לא יודעים שהיא נמצאת בדיסוציאציה בזמן הסקס ולא מרגישה כלום מרוב שזה כואב.

אז אנא מכם, גברים, עשו את הבחירה שלכם, אבל זכרו שזו לא בחירה שלה.