יום הזכרון לשואה ולגבורה הוא יום חשוב. הוא מזכיר לנו את מה שהעם היהודי עבר, את הרצח של שישה מליון מאיתנו, את העובדה שגם הניצולים עברו לא מעט, אפילו אם הם לא מתו. הוא מזכיר לנו את ההתעללות, ההשפלה, העינויים והמוות שלהם. מין הראוי שנכבד אותו. אבל לא, מסתבר שיש ילדה אחת בכיתה שלי, נקרא לה א', שמרגישה עצבנות על יום השואה כי "היום הזה מאוד מדכא אותי". א' טוענת, בנוסף לכך, שצריך לוותר על הטקסים לזכר השואה, ולוותר על הקטעים שמספרים דברים של ילדים שמתו בשואה, כי זה מעציב אותה. אתם מסוגלים להבין איזו חשיבה אנוכית זאת?!? שישה פאקינג מיליון יהודים מתו, בעינויים, בדרכים משפילות, בדרכים מכאיבות, בדם קר, וכל מה שהיא מסוגלת לחשוב עליו זה שהטקסים מדכאים אותה? א' אומרת שלדעתה צריך לעשות דברים אחרים כדי לזכור, להעביר אותם בצורה "נחמדה" יותר. אז נחשי מה? אין דרך נחמדה יותר לספר את זה, כי מה שקרה היה נורא, ואין שום דרך טובה להציג את זה. אז קשה לך להתמודד עם זה, לאף אחד מאיתנו לא קל. אני הייתי על סף דמעות בטקס. אבל אני מתכוונת להקשיב לכל טקס, כי אם אני לא אדע את זה, גם הדור הבא לא, ואם כולם ישכחו, מי יודע, אולי זה יקרה שוב?
בנוסף, אני חושבת שגם הקטעים האישיים חשובים. מגיע לכל אחד ואחד מהשישה מיליון שמתו שנדע, שנקשיב למה שהוא רצה לומר, שנזכור אותו, גם אם זה הופך את היום הזה לכואב יותר.
אז אני מצטערת, א' יקרה, יום אחד של "סבל" בשבילך לא משתווה לשנים על גבי שנים של השואה. אל תצפי בסרטים על השואה, אל תקראי ספרי שואה, אף אחד לא מכריח אותך. אבל הדבר האחרון שאת יכולה לעשות זה להתלונן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Learn To Fly