אני כותבת, שוב כותבת,
אולי לעצמי.
לכולם פתאום יש את הרגע
שאין יותר אוויר,
והרגשה שכולם שכחו אותך,
ומסביב כולם טוענים שזו טעות,
אבל מי הם שיחליטו ?
והם לא מאמינים בטעויות,
אבל העובדה שבן אדם טועה,
רק מוכיחה שהוא מתפקד באופן מושלם .
כבר הרבה זמן שלא דיברת אליי,
ואת האמת,
אני רק דואגת לך יותר !
ככה אוהבת אותך
וככה שונאת אותך .
אני מאמינה שאת כבר שבורה ומפורקת .
יש בך כל כך הרבה,
אבל את ריקה מהכל .
את לא פשוטה,
באלי לברוח ממך,
מכם, מזה, מהיום,
והיום הזה מגיע בקרוב,
כל כך קרוב .
אני אעמוד, כולם יעמדו,
ארבעה מטוסים יטוסו מעלינו,
ואחד ינטוש את המבנה,
"מבנה חסר"
ככה זה נקרא .
ויהיה לי קשה, אני אבכה,
אני אראה את כולם בערב,
ערב יום העצמאות,
ומישהו בכלל יזכור איפה הייתי בבוקר ?
מישהו יתקשר ?
מישהו ישלח לי הודעה ?
אני לא ממש בטוחה .
אבל לא,
הם לא טועים,
לעולם .