מתגייס ב-22 ליולי... וכאילו לא רק זה הוא והמשפחה שלו עוברים לגור באופקים, בדרום.
למה?.. למה דווקא כשהכל מתחיל להסתדר, כשהכל עוד איכשהו טוב?
איך אפשר להתמודד עם דבר כזה? מה אפשר להגיד? איך אפשר להפסיק לחשוב על זה?
איך אפשר לנצל את הימים האחרונים עד שהוא יעזוב?
איך אפשר להמשיך לחייך כאילו כלום לא הולך לקרות?
איך אני יכולה ללכת לישון בלי לחשוב על מה יקרה ביום שהוא יעזוב?
איך אני יוכל להתמודד עם זה? איך אני יוכל לחיות בלעדיו?
איך אני יכולה להפסיק לבכות מזה?
אני רק חושבת על זה, כותבת את זה והדמעות פשוט יורדות לבד
המחשבות על זה לא מפסיקות כי אני באמת לא יוכל להתמודד עם זה.
אני לא יכולה לחשוב שהוא יעזוב ואני פשוט לא יראה אותו יותר, שהוא יהיה עם מישהי אחרת.
אני לא יכולה לחשוב בכלל על להכיר מישהו אחר, לא רוצה לשמוע על האפשרות הזאת.
אני אוהבת אותו יותר מידי, הוא כבר חלק חזק ממני ומהחיים שלי.
אז למה אלוהים למה דווקא עכשיו?
כבר התמודדתי עם זה שהוא מתגייס ליחידה מובחרת ושאני אראה אותו פעם בחודש
אבל למה להפריד בנינו? למה כוסאמק אני פשוט לא מצליחה להבין את הגורל הדפוק הזה.
איך אני אני יוכל להתמודד עם הניתוק הזה?
אני ראלית ואני יודעת שאנחנו לא נצליח לשמור על קשר ולא נצליח להיפגש
אני יודעת שיהיה לי קשה, כל כך קשה להיפרד ממנו, לעזוב את האהבה הכי גדולה בחיים שלי..
בבקשה אלוהים בבקשה ואני לא מבקשת הרבה, בבקשה תעשה שהם לא יעברו, שהם יחליטו פתאום להישאר.
אני כל כך לא רוצה שזה יגמר, כל כך לא.
זה פשוט לא יכול להיגמר, לא ככה!
אני לא יכולה לשמוע אותו אומר לי שהוא אוהב אותי ושהוא מאחל לי למצוא מישהו שיאהב אותי כמו שהוא אוהב אותי
ושידאג לי כמו שהוא דואג לי, ושיחשוב עלי כמו שהוא חושב עלי.
איך אפשר ככה? איך אפשר להיפרד ככה בכוח?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
