למרות שהחזקתי את עצמי מלדבר איתך - דיברנו.
והכל היה טוב ויפה, אפילו יותר מידי טוב הייתי אומרת.
למרות שהחזקתי את עצמי מלהיפגש איתך זה קרה, והתנשקנו כי זה צפוי.
ואתה יודע שאצלי נשיקה זה לא סתם אז חזרנו.
ופתאום זה מרגיש לי שמאז שחזרנו אתה לוקח אותי כמובן מאליו...
כי אם חזרנו אז לא צריך לשלוח יותר הודעות ואם אני שולחת אז זה בסדר.
ואם חזרנו אז להיפגש פעם בשבוע זה בסדר...
ולמרות שאמרתי לך שאני לא מסוגלת ככה אתה עדיין לא מקשיב. כאילו אתה שומע אבל לא מבין.
אני מבינה שאתה לומד ועובד ומתאמן והיה חג ומשפחה וחברים והכל אבל גם אני ככה ואני כן מוצאת 2 דקות לשלוח לך הודעה.
אז למה אתה לא יכול?
לא ביקשתי שניפגש כל יום כי זה בלתי אפשרי בתקופה הזאת של הבגרויות,
ולא ביקשתי שנדבר כל היום בטלפון כי זה גם בלתי אפשרי.
אבל תעשה את המינימום ותשלח הודעה לפחות פעם ביום ואז אני ידע שאני חשובה לך.
ככה אני יוכל להבין שזה לא סתם ושאני לא משלה את עצמי שאתה אוהב אותי כמו שאתה אומר.
זה באמת בלתי נסבל שאני שולחת לך הודעות ואתה אפילו לא טורח לענות.
ולמרות שאמרתי לך על זה - זה לא מעניין אותך בכלל...
ונכון שרבת איתי על זה שאני לא רוצה לספר להורים שלי כי הם לא כאלה שמקבלים את זה שיש לי חבר?
אז חשבתי על זה ואני מוכנה "להסתכן" בשבילך ולריב עם ההורים שלי כי אני כן אוהבת אותך...
אבל אתה אפילו לא פה בשביל לשמוע את זה. אז מה זה שווה?
מה שווה כל המאמץ הזה שהשקעת כדי שנחזור?
מה שווה שאנחנו ביחד אם אנחנו לא מדברים?
ולמה אם אחרים אתה כן יכול לדבר ואל תגיד שלא כי אתה כן מחובר לווצאפ...
אז תגיד שאני נואשת אבל אני רןצה לדעת אם אתה באמת לא יכול לדבר כי אתה עובד או כי אתה מסנן אותי.
זה מעצבן אותי שאתה לא מתעניין בי ולא כלום...
לא בא לי לחזור לפעם, לא בא לי שהתחושות שאני לא קיימת אצלך יחזרו...
לא סתם חזרנו, לא סתם החזרתי אותך לחיים שלי אחרי שכמעט שכחתי ממך לגמרי.
חזרנו כי אמרת לי שהכל יסתדר, שהכל ישתנה, הבטחת לי!
ומאז אני לא רואה שינוי אחד, הכל נהיה רק יותר גרוע...
אז תחשוב על זה... כי אני לא מוכנה שככה זה ישאר.
ותודיע לי מה אתה רוצה לעשות, להשתנות או לסיים.
אוהבת אותך, עדיין...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
