ויוי עיני - קטעים מיומנה של יועצת גנטית

מזל טוב לבלוג שלי שבדיוק היום חוגג יום הולדת שנה. לכבוד האירוע קבלו פוסט מעורר תאבון. כי אין חגיגה בלי עוגה.

נקודת המפגש עם דורית קינן (שפית פטיסיירית שבעברה למדה עיצוב תעשייתי בבצלאל) לפוסט שישלב את הנושאים הקרובים לליבנו הולידה דיון מרתק על המשותף הקיים בין שני העולמות.  

אפשר היה להצטרף לשיחה שלנו, להקשיב למונחים, מבלי להכיר את הכללים, ובקלות להתבלבל בין עולם המדע, עולמו של הקונדיטור, או עולם הכישוף... השיחה התמקדה בחומרי הגלם והמילים אותן מילים ונשמעות כמעט אותו הדבר - רוקחים ביחד כמה חומרים בסיסיים, אומרים כמה מילות תפילה, ומחכים לראות את התוצאה... 

*

כתיבת הפוסט הזה החזירה אותי לאחד הסיפורים האהובים עלי מימי הלימודים לתואר שני ביעוץ גנטי בארצות הברית. בזכות מילגה שקיבלנו, על אף היותנו חילוניים, רשמנו את הבכורה שלנו, אז בת 3, לגן דתי ויוקרתי של תנועת בני עקיבא. הילדה נהגה לבלוע את העולם בשתי עיניה, סקרנות היתה ועודנה טבועה בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה, חייבת לקבל הסבר הגיוני לכל דבר ועניין.

יום אחד נכנסנו עם המכונית למחלף כבישים שהסתעף לכמה קומות. ראשה של הילדה נע מצד לצד, כמו בתוך מבוך, חיפשה את מוצא הכבישים ולאן הם מגיעים - "איך בנו את כל הכבישים האלה אמא?..." ההסבר שנתתי לה כלל את המונח מהנדס כבישים או מתכנן כבישים, ומיד הגיעה השאלה הבאה - "אז מי בנה את כל העצים והפרחים?..." הספקתי להשחיל את המילה "טבע" אבל הילדה כבר עשתה אחד ועוד אחד וענתה לעצמה - "אני יודעת אמא, זה השם, הוא המהנדס הגדול של הטבע".

*

אני מספרת לדורית על עולם ה - DNA, כשרביטו של הטבע (או של המהנדס הגדול אם תרצו), היא מולקולת הענק הנמצאת בתוך התאים ומקודדת את כל המידע הנחוץ ליצירת חיים. המידע הרב והמופלא הזה שעובר דרכה מדור לדור, ובאין ספור וריאציות שונות, בנוי כולו מ - 4 בסיסים בלבד, הם אבני הבניין של החיים, החוזרים על עצמם ברצף מסוים ובכמות בלתי נתפסת של 3 מיליארד בכל תא ותא.   

ודורית מספרת לי על עולמה כקונדיטורית, על חשיבות ההיכרות עם חומרי הגלם איתם היא עובדת, ועל מת-מתוקה (מתמטיקה מתוקה), שיטה שפיתחה המבוססת על עקרונות המתמטיקה - היחסים הכמותיים בין המרכיבים וסדר הפעולות של תהליך ההכנה - היוצרת ללא מתכונים מגוון אפשרויות אינסופי ללימוד פטיסריי. 

סדר הפעולות וכמות המשתנים הם שיקבעו את התוצר הסופי, ובידו של הקונדיטור שרביט ההחלטה מה לשים וכמה, מה יגיע לפני מה, והוא גם זה האחראי על התוצאה.

על פי מת-מתוקה, משפחות החומר בעולם הקונדיטוריה נוצרות גם הן מ- 4 אבני בניין בסיסיות - נימוחות ,פריכות, אווריריות ומתיקות - ומהן ניתן ליצור משפחות, למזג ולחבר אותן לאין ספור שילובים ווריאציות של קינוחים. 

ובדומה לפגיעה סביבתית שעלולה לגרום לתקלה ב - DNA (מוטציה), כך גם כאן, על הקונדיטור להקפיד שהתהליך לא ישתבש. טיפת מים אחת למשל, אם תפגוש בחלבונים, עלולה לפגוע באבן הבניין הנקראת אווריריות. 

ואם נמשיך לדבר על אבן הבניין הבסיסית הזו (אווריריות) שהרי אחד התוצרים שלה הוא המרנג. ואפשר להשתמש במרנג פשוט ובסיסי כקצף לעוגה... או להוסיף לו מעט סוכר ("מתיקות") ולאפות אותו לנשיקות... ואפשר להוסיף לו שקדים טחונים ("פריכות") ולהכין מקרונים... או להוסיף לו שקדים טחונים, קמח וחמאה ("נימוחות") ולקבל פיננסיירים... וכך הלאה, אין סוף אפשרויות שונות לשלב את המרנג עם המשפחות האחרות... 

שנתיים לאחר שפיתחה את מת-מתוקה, הרחיבה דורית את השיטה אל מעבר למעגל הקונדיטוריה והביאה את "אוממי סטייל" (Umami Style), מתודה לפיתוח היצירתיות המכוונת לדיוק, להיכרות עם החומר עד לגביש הכי טהור שלו, ולהבנה שיטתית של תהליכים. השיטה מתאימה לכל יוצר באשר הוא ובכל חומר גלם קיים, ובה חשיבות ודגש על מרקמים, צורות, טעמים, ריחות וצבעים. 

רוצים לקרוא עוד?... בקרו את דורית בשני הבלוגים שלה בלוג 1 בלוג 2.    

*

ולפני סיום, אנצל את ההזדמנות הזו בשביל להגיד לכולכם תודה על הכבוד שנתתם למילים ולסיפורים ועל שליוויתם אותי בנאמנות במהלך השנה האחרונה. מאחורינו כברת דרך של 40 (!) פוסטים שונים, חלקם זכו להמלצת העורך של ישראבלוג, והיתה אפילו מועמדות לגולדן-בלוג 2012... אני מודה מקרב לב לכל אלה שטרחו והצביעו לי, בסופו של דבר זכה בתואר בלוג אחר, אבל בשבילי המועמדות כשלעצמה היתה ניצחון. 

אז שיהיה לכולנו מזל טוב ושנתראה בשמחות... 

צילום: יעל ברזילי

"הזדמנות מעניינת", אמרתי, ואישרתי הגעה למפגש בלוגרים אינטימי עם שלי יחימוביץ אליו הוזמנתי. "לשאול שאלות מטרידות ואחר כך לכתוב על כך פוסט", חייכתי, וכבר דמיינתי גם איך אקרא לו, "הי שלי, כאן היועצת הגנטית"… שמחה על הבמה שניתנת למילים הנכתבות ברשת, מצאתי עניין בהזמנה הזו, ודווקא משום שלא חשבתי להצביע לה, תוהה אם תצליח לשכנע אותי במפגש אישי שכזה. לאחר מכן נודע ש"המפגש האינטימי" הפך לכנס רב משתתפים, ונוהל "שאלות מטרידות" בוטל והוסב להאזנה בלבד, ולכן ביטלתי. לשמוע את שלי מדברת אפשר גם בטלוויזיה. אבל כבר למחרת הופתעתי לראות הזמנה חדשה, והפעם למודי ניסיון, הודגש שמדובר במפגש אינטימי באמת, עם ציפי לבני, ועם מקום לשאלות.

אתחיל עם גילוי נאות – בבחירות הקודמות, בימים שהאוויר היה מבושם בריחו הטוב של הסיכוי לשנות, הצבעתי לציפי לבני. אני מודה שעצם היותה אישה עבד גם עלי. הפעם לעומת זאת, התחושה הכללית היא של חוסר ברירה. ובדרכי לפגישה בתל אביב התרוצצו במוחי שאלות. במידה וציפי לבני תצטרף לקואליציה בממשלה הזו, האם קולה ישמע? האם היא תצליח להשפיע בנושאים המדיניים הקרובים לליבה? והאם היא תשכיל לפעול גם בנושאים אחרים? שהרי מתפקידו של פולטיקאי לקדם את טובת אזרחי המדינה, גם בנושאים שפחות מדברים אליו, ובל נשכח שגם מהאופוזיציה ניתן לעשות הרבה.

"לא צריך לחכות עם העניינים החברתיים עד שיהיה שלום", אומרת ציפי לבני, ומוסיפה "תפקידה של המדינה לספק את צרכי הפרט הבסיסיים" ומצטטת את חמשת המ"מים של ז'בוטיסקי – הלוא הם מזון, מעון, מלבוש, מרפא ומורה – ובהינתן לי זכות הדיבור, בדיוק בכך אני בוחרת לפתוח, "אני רוצה לדבר לרגע דווקא על המ"ם הרביעי"…

אני יודעת שהעניין לא פופולרי כמו הנושא המדיני (גם הוא במ"ם, אגב), והוא גם לא יוקרתי, אבל אני רוצה לדבר על מערכת הבריאות הציבורית, ועל המקצוע שלי כסמל בתוכה, והמצוקה הפוליטית שחונקת אותו.

נתחיל עם הידוע – כולנו שומעים על ההתפתחות האדירה של מדע הגנטיקה בשנים האחרונות וגם על האפשרות לריצוף גנום שלם (זהו סך כל החומר התורשתי שלנו) שלמעשה כבר קיימת, ובעתיד הלא רחוק תהיה בוודאי זמינה לכל אדם, והמידע הצפוי להתקבל מבדיקה כזו (המשלב יתרונות ומגבלות כאחד) יהיה חסר תקדים בהיקפו ובהשלכותיו. נוסיף לכך את העובדה שבארץ ישראל מבוצעת כמות הבדיקות במהלך הריון הגדולה בעולם, ונבין לבד שיש להיערך לצורך ההולך וגובר של אנשי מקצוע, כאלה שיכוונו את הציבור נכונה במבוך הבדיקות הללו, לפני, וגם אחרי ביצוען.

ונעבור לפחות ידוע – החוליה במערכת הבריאות שזהו תפקידה בדיוק – לתווך בין הנבדק לבין הסוגיות הרשומות לעיל – היא היועצת הגנטית (הכתוב בלשון נקבה שכן העוסקות במקצוע זה בארץ רובן ככולן נשים). היועצת הגנטית מסבירה, מספקת מידע עדכני, ומסייעת בקבלת החלטות לפרטים או למשפחות בסיכון למחלות תורשתיות שונות. ליועצת הגנטית תואר שני (לפחות) בגנטיקה של האדם ויעוץ גנטי, הכשרה מתאימה של 7 שנים (לפחות), והכרה ממשרד הבריאות לעסוק במקצוע בריאותי פארא-רפואי זה.

כדאי לדעת שליועצים גנטיים במדינות מערביות אחרות בעולם אפשרויות תעסוקה נרחבות, אם במרפאות ואם במעבדות השונות, ובכל תחום רפואי קיים, הן בבתי החולים הן בקהילה והן במחקר, ובכך ניתן מענה לעומס העולה של פניות הציבור בנושא זה. בארץ שלנו לעומת זאת, מקצוען של היועצות הגנטיות נמצא בסכנה קיומית של ממש. אפשרויות התעסוקה מצומצמות ביותר, אין אפשרויות לקידום, וישנן מגבלות נוספות הפוגעות ביכולתה של המערכת לספק את המענה הנדרש ממנה. לראייה, לקביעת תור לייעוץ גנטי בקהילה עבור מרבית המקרים שאינם דחופים, נדרשת המתנה של מספר חודשים עד שנה. נכון מאד, הפער בין הרצוי למצוי, דווקא כאן, הוא בלתי נתפס.

אבל זה מה שקורה כשהמושכים בחוטים הם לא אחרים מאשר בעלי האינטרסים עצמם. הרפואה הפרטית משגשגת ולא בהכרח רואה את טובת האזרח לנגד עיניה, וכך, במקום ליהנות מהזכויות הבסיסיות המגיעות לנו על פי חוק, הופך השימוש בביטוח המשלים או הפרטי להרגל (ומה עם כל אלה שידם אינה משגת?…). "אין שר שלא יכול, יש ראש ממשלה שלא רוצה" אומרת ציפי לבני. וכאן אין לנו בכלל שר בריאות, ואין דין ואין דיין. אם שר הבריאות הוא למעשה ראש הממשלה, משמע ששני התפקידים כלואים בגופו ובנפשו של אדם אחד ונראה שהם מפריעים מאד זה על תפקודו של זה.

לשמע הדברים ציפי לבני עונה לי בכנות, ואני דווקא מעריכה זאת, במיוחד ערב הבחירות, שנושא הבריאות לא כל כך קרוב לליבה. פעם ראשונה בחיי שמזדמן לי לשוחח ישירות עם פוליטקאית רמת מעלה, ואני נוכחת בקושי להסב את תשומת לבה לנושא שאינו מדבר אליה, חשוב לדעתי ככל שיהיה. לא הגעתי לפגישה הזו עם ציפיות גדולות וגם לא יצאתי ממנה עם כאלה, אבל ברורה לי זכותו של המ"ם הרביעי שיועלה גם הוא לדיון. העייפות המובנת ניכרת מציפי לבני בדקות האחרונות של לפני כניסת השבת, ואני מוסרת לה את המעטפה שהכנתי עם חומר קריאה נוסף, אותה היא מקבלת ברצון. ובנימה אופטימית זהירה, עם ההצעה לגייס למשימה את חבר הכנסת מאיר שטרית הנמצא במקום החמישי ברשימה שלה (הוא יוזם חוק המידע הגנטי התשס"א), הסתיים המפגש כולו.

ולי לא נותר אלא לשמוח על ההזדמנות שנפלה בחלקי להניח אותו, את המ"ם הרביעי, ולו לרגע קט, על השולחן. ואם הבמה הרגעית הזו תסייע להכרה בחשיבותו, ולפסיעות קטנות קדימה, בפרט בנושא האומלל של היועצות הגנטיות בישראל, דייני. אין לי ספק שקיים צורך מיידי לנקות ולאוורר את הארונות, לעשות סדר במדפים, לטהר אותם מבעלי האינטרסים, ויפה שעה אחת קודם. אזרחי מדינת ישראל עוד יודו לציפי לבני על כך.

אז זה התחיל עם שלי ונגמר בציפי. ולא ניפרד בלי פניה מחוייכת לשלי יחימוביץ'. אמנם כל אחד הוא קול קטן אבל כולנו יחד קול איתן. לא שאני משלה את עצמי בכוחו האלקטוראלי של פוסט אחד, קל וחומר פוסט שכתבתי אני, אבל זה מזכיר לי את הטקסט שאמרה ג'וליה רוברטס בסצנה הבלתי נשכחת מהסרט אישה יפה: טעות גדולה שלי. ענקית. אני צריכה ללכת להצביע עכשיו. ואני בוחרת בציפי.

Shop assistant: “Hello, can I help you?”
Vivian: “I was in here yesterday, you wouldn't wait on me.”
Shop assistant: “Oh.”
Vivian: “You people work on commission, right?”
Shop assistant: “Yeah.”
Vivian: “Big mistake. Huge. I have to go shopping now.”

הפעם הסיפור על מדע הגנטיקה שטס לו ומתפתח במהירות, ועל המקצוע שלצדו, שמשום מה דווקא בארץ שלנו, הולך ונעלם. 

ישנם רגעים שבהם אני מרגישה ממש זקנה. כתלמידה במסלול לתואר שני ביעוץ גנטי * היינו גוזרים, באופן ידני (!) אחד לאחד (!) את הכרומוזומים הבודדים (אלה המזוודות של כל הגנים שלנו), ומדביקים אותם מסודרים בזוגות על דף חדש, לתמונת הכרומוזומים השלמה (הקריוטיפ). זה לא היה כל כך מזמן. אני כותבת את זה ולא מאמינה לעצמי. 

היום הכל ממוחשב כמובן. אפילו המיקרוסקופ הזקן והטוב, חברינו משכבר הימים, מרגיש נבגד. הנה הוא עומד לפנות את מקומו אחר כבוד לצ'יפ הגנטי. הצ'יפ הצעיר והחצוף הזה מסוגל לעשות את מה שהמיקרוסקופ כבד הרואי כבר לא יכול. הוא מפשיט את הכרומוזומים וחושף את מערומיהם כך שרואים להם כמעט הכל, ברגישות גבוהה פי כמה וכמה, ובלי טיפה של צניעות. וכאילו בשביל להתריס, כמו ילד מתבגר, אומר לנו הצ'יפ בביטחון (וכנראה שבצדק) שהוא שווה כל שקל שנוציא עליו. וזאת על אף העדר יכולתו (עדיין) להראות לנו גנים בודדים, ועל אף העובדה שהוא עלול להראות לנו ממצאים שאנחנו (עדיין) לא כל כך יודעים איך לפרש. נפלאות הטכנולוגיה. מי היה מאמין שבפרק זמן יחסית קצר נגיע כל כך רחוק. 

ואם כבר הזכרתי את הגנים הבודדים, שהרי יש לנו עשרות אלפים כאלה, ופרוייקט הגנום האנושי פרש אותם לרגלינו כשטיח ענק, תמונה מרהיבה וססגונית של החומר התורשתי כולו. צבע העיניים, גומות החן, הנמשים, התלתלים, או הגובה... וגם הגדילה, הנשימה, פירוק החומרים, העברתם ממקום למקום או הבקרה... ועוד ועוד... כל גן ותפקידו, השילוב העדין ביניהם, וגם השפעתם אחד על השני.  

אפילו אם גם כאן (עדיין) רב הנסתר על הגלוי, והמלאכה עוד רבה, וטרם ידוע תפקידו של כל גן וגן, וטרם ידועים כל הגנים האחראים על כל המחלות, וטרם ידוע הרקע המדויק שגנים שונים נותנים זה לזה - אין ספק שעברנו כברת דרך מכובדת ביותר. הטכנולוגיה ממשיכה לשעוט קדימה, מדלגת לה בצעדי ענק מעל לראשינו, ומביאה אותנו הישר למרגלותיו של המדרון החלקלק (או שמא נאמר לסף התהום??...).

אסביר את סיומו הפסימי של המשפט האחרון. ראו את המדינה היפה והאהובה שלנו. במדינה הקטנה, מוקפת האויבים, מוכת הגזירות, וטובעת במאבקים של צדק חברתי, מבוצעת נכון להיום כמות הבדיקות הגנטיות (לפני ובמהלך הריון) הגדולה בעולם. מדוע זה כך, איך הפכנו למעצמה שכזו, ומהיכן באה השאיפה לתינוק המושלם (יש דבר כזה תינוק מושלם?), הן שאלות שראויות לדיון רציני בפוסט נפרד. בשלב זה אני בוחרת להדגיש רק את העובדה שאנו צועדים על נקודת האדמה הקטנה שעל הכדור הזה, ובה החשיבות לקיומן של היועצות הגנטיות כל כך גבוהה, אולי הגבוהה בעולם. ודווקא כאן (כן, כן, גם בנושא הזה) הפוליטיקה מנצחת. וכשהפוליטיקה מנצחת יש כל כך הרבה אנשים מסביב שמפסידים.  

אז למה לי פוליטיקה עכשיו?... כי אם לומר את האמת, גם הבלוג הזה הוא תוצר ישיר של הייאוש הזה. למרות הדרישה ההולכת וגוברת, ולמרות הטכנולוגיה שעוקפת אותנו בסיבוב, ולמרות המדרון החלקלק שמעבר לפינה - כמות היועצות הגנטיות בארץ נשארת תקועה במקום, אפשרויות התעסוקה שלהן מצומצמות, אין להן כמעט אפשרות לקידום, על תקנים בכלל אין מה לדבר, ואפילו את הסמכויות המקובלות (כפי שקיים במדינות אחרות בעולם) בוחרים דווקא כאן לחתוך ולרמוס עד עפר. וכך, מהשיקולים הלא נכונים של כסף, אינטרסים והרבה אגו, קוברים לנו את המקצוע. 

ומי לדעתכם הנפגע העיקרי? כמובן שהאזרח הפשוט. אז לכל אלה הטוענים שטובת המטופלים נמצאת לנגד עיניהם, צר לי לומר לכם זאת, אבל אתם לא ממש מדייקים. ולכל אלה שבפיהם שגור טיעון משפטי האומר שהמערכת תהיה חשופה לתביעות אם יועצות גנטיות יעשו את עבודתן נאמנה (רחמנא לצלן) בקהילה, ועם סמכויות מוגדרות, תסלחו לי, אבל אתם פשוט מגזימים. רוב המחלות והמומים המולדים אינם תורשתיים, אלא נרכשים במהלך החיים כתוצאה מתאונות או סתם חוסר מזל, ולאלה שום בדיקה גנטית בטכנולוגיה מתקדמת לא תוכל להועיל.

נסו לקבוע תור לייעוץ גנטי בקופת החולים שלכם ותגידו לי אם מצאתם אחד כזה לזמן הקרוב, במיוחד אם המקרה אינו מוגדר "דחוף". והמקרים הדחופים (כמו אישה בהריון למשל?) - האם הפנו אתכם במקרה לשירותי הרפואה הפרטית? מי אמר אני ועוד לא הספיק לפתוח את הארנק? 

אם נמשיך בכיוון הזה, ובקצב הזה, תלך ותחסר הנגישות בשטח ליועצות גנטיות, שינווטו, יסייעו, ויכוונו את הציבור נכונה. וככל שהטכנולוגיה תתקדם (והיא טסה קדימה) רק יגבר התוהו ובוהו עד שנזכה גם לראות את החושך על פני התהום.

* יועץ/ת גנטי/ת הוא מקצוע פארא-רפואי העומד בפני עצמו. להבדיל מאחות המידע הגנטי (האחראית אך ורק על בדיקות הסקר הגנטיות בקופות החולים) ולהבדיל מרופא גנטיקאי (שבנוסף גם בודק חולים וקובע אבחנות של תסמונות גנטיות).

כמו הצחוק, זה מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה...

היום הסיפור על בלוג צעיר. בלוג שנולד לפני 5 חודשים, שבועיים, ושלושה ימים בדיוק (אבל מי סופר?), והוא מוקדש לכל אלה שתהו ושאלו מהיכן בא בכלל הרעיון הזה לפתוח בלוג? וגם למה, וכמה, ואיפה, ואיך?...

אז קודם כל את ההשראה לפתוח בלוג קיבלתי דווקא מהבן שלי. "איזה רעיון מקסים!" אמרתי לו כשסיפר לי שבחר להכין עבודה בהיסטוריה בסגנון "קטעים מיומנו של..." ובאותה השניה נדלק הניצוץ. אולי אאמץ את הרעיון ואכתוב סיפורים מחיי היום יום במשרד. "קטעים מיומני". בלי עין הרע סיפורים לא חסר.  ובדיוק כך, בערב אחד של יום חול, נסלל שביל המחשבה הראשון שהוביל אותי לישראבלוג. ומאוחר יותר גם לסלונה. 

"יומן רשת!" ענו לי בפליאה בנות העשרה שבבית כשפניתי אליהן בשאלה מה זה בלוג. "נו, בלוג! מי לא יודע מה זה בלוג?" בחיי שלא היה לי מושג. אז גלשתי קצת באינטרנט, ופניתי לחברה, וחזרתי לאינטרנט, ושוב לחברה, ובחרתי את ישראבלוג כפלטפורמה ראשונית. לא במטרה להתעשר וגם לא בשביל קרדיט. השם שלי בכלל לא מופיע בבלוג. רק סיפורים. ואם אפשר דרכם ללמוד משהו, אז למה לא? ואם זה גם ייתן אולי קמצוץ של במה, ויגביר במעט את המודעות למקצוע שלי, שאני כל כך אוהבת, ושנוגע בכולנו, ושנמצא בימים אלה במצוקה פוליטית קשה, אז באמת מה טוב.

הכלל הראשון והחשוב ביותר שקבעתי לעצמי בכתיבת הבלוג היה להגן על הפרטיות של האנשים שמאחורי הסיפורים. שלא יהפוך למציצני או יהיה חלילה לא מוסרי. ולכן את הפרטים המזהים אני משנה באופן מהותי כך שלא תהיה אפשרות לדעת במי מדובר. ומכאן והלאה הסיפורים החלו לגלוש ממני ופשוט להתגלגל החוצה. רעיונות מציפים אותי כמעט בכל יום, לעיתים גם כמה רעיונות ביום אחד, ופעם אחת אפילו צץ רעיון בחלום. מיד כשהתעוררתי לקחתי פתק קטן ורשמתי אותו בנקודות שלא אשכח. 

סיפור אחד השתלב בסיפור שני, לפעמים אפילו שלושה סיפורים רקמו להם ביחד פוסט שלם. אב ובת במציאות שהפכו בפוסט אחד לאח ואחות. מטופלת ממין נקבה במציאות שהפכה בפוסט שני למטופל ממין זכר. מחלה אחת במציאות שהפכה בפוסט שלישי למחלה אחרת (אבל עם אותו אופן תורשה). והדילמות - הו הדילמות! - הן עומדות בפני עצמן, ממש כמו במציאות, חדות ודוקרות כמו שרק דילמות יודעות להיות.

וזה התחיל בקטן. הודעתי למספר חברים מצומצם ואמרתי נתחיל... ננסה... ורוב התגובות היו נעימות לי מאד. לאט לאט. תגובה קטנה פה ותגובה קטנה שם. מישהו סימן "אהבתי". וגם לתגובות פחות נעימות למדתי להתייחס. עד שלילה אחד, כשלושה שבועות מהיום בו נולד הבלוג, בפוסט השמיני, הצצתי פנימה ונדהמתי לראות מעל 1000 כניסות בתוך שעה. מסתבר שזה מה שקורה לפוסט שמקבל את המלצת העורך של ישראבלוג. 

ההמלצה המבורכת הזו הביאה עמה תנועה ערה יותר של תגובות, מנויים חדשים נרשמו, ויש לי גם כמה קוראים קבועים שאני כבר מזהה את שמותיהם. התאהבתי בתגובות ובשאלות של הקוראים. כל שאלה במקומה. דיאלוג תרבותי ונעים ברשת. וכיף לי. אני מודה שאני ממש נהנית מזה.

אפקט הרשת החברתית הביא יום אחד את ההצעה לפתוח בלוג זהה גם בסלונה. וגם מדור הריון ולידה "תשעה חודשים" של מאקו בחר לפרסם את אחד הפוסטים שלי כאייטם חד פעמי. קרוב ל - 7000 כניסות רק במאקו. בקטנה. אתר הבית של סלונה מפרגן גם הוא פה ושם ומקדם פוסטים שלי, היה פוסט אחד שקיבל במה ליום או יומיים בעמוד הבית של MSN, וגם פתחתי עמוד לבלוג שלי בפייסבוק. ומחר - מה אתם יודעים - נרשמתי ל"בלוגו"! כנס הבלוגרים הראשון מסוגו שיתקיים בתל אביב...

והנה הגענו ליום הזה, בו שום דבר לא מובן מאליו, ואני עדיין לומדת את הדבר הזה שנקרא "יומן רשת". מתקרבת לפוסט מספר 30 ומנסה להבין מה מעורר עניין או הזדהות. אקטואליה? רגשות אישיים? או שאולי לכתוב צהוב (כי הצהוב היום צהוב מאד)? היה לי פוסט שהאמנתי בו, וחשבתי שיתפוס, אך הופתעתי לראות שלא כך קרה. והיה לי גם אחד שהתקשיתי לשחרר אבל דווקא הוא פרש כנפיים והגיע רחוק הרבה יותר משציפיתי. 

והיום, לשאלות הנפוצות "מה זה יועצת גנטית?" או "מה בדיוק עושה יועצת גנטית?" אני פשוט אומרת - תיכנסו לבלוג ותקראו.

... והוא הולך לבד. איך בלוג נולד? כמו תינוק.