מעולם לא הייתי רזה, הסבירות היא שלעולם אני גם לא אהיה. זה לא בוער לי בעצמות, זה מעולם לא הפריע עם גברים.

אני אוהבת קימורים. אני אוהבת חזה מלא, אני בעד תחת בשרני, אני בעד מותן צרה שתדגיש את ההבדל ביניהם.

אני מבינה את אידיאל היופי הנשי, אני אפילו מסננת בין השיניים לפעמים וואו איזה כוסית הלוואי עליי.

אבל טוב לי בעור של עצמי, לא מספיק בכדי ללכת עם בגד ים אבל מספיק בכדי לעמוד עירומה מול המראה ולראות מה הם רואים

(אולי לא תמיד להבין , אבל לראות).

לקח לי הרבה שנים להגיע למקום הזה, פיתחתי תחליפים ליופי: קראתי, התעניינתי, הסתקרנתי, פיתחתי את תחומי העניין שלי,

למדתי מה לחשוף בכדי להסיט את תשומת הלב, למדתי להזדיין הכי טוב שאפשר, הפכתי למי שאני היום.

גברים לעומת זאת אף פעם לא אחזו זאת נגדי, להפך. הגברים שלי לרוב היו מושכים, יפים, חלקם אפילו מעוררי קינאה.

אולי בגלל זה אני לא תולה יותר את המזל או היעדרותו של המזל שלי עם גברים במשקל.

היו תקופות שהייתי מלאה יותר היו כאלו שהייתי מלאה פחות. כל עוד לא הייתי מודעת לזה, זה לא שינה כלום.

אני יודעת  שכשאני נכנסת לחדר אי אפשר להתעלם ממני, מהשיער האדום, מהמחשוף מהעקבים וגם אם אני לא הטעם שלך (ואני יכולה להבין את זה לגמרי) אני לרוב מושכת תשומת לב עם הלשון.

עם כל ההשלמה והאהבה העצמית והכי חשוב הקבלה לפעמים גם בעיני רזון הוא מטרה. 

כשגילו לי את הצליאק ומהר מאוד התברר שאין לי מה לאכול (היום אני מבינה שזה שטויות) החלטתי  לנצל את "המתנה" שניתנה לי באמצע החיים ולרזות. אז התחלתי להתחרות בעצמי, כמה זמן אני יכולה לחיות על מים קפה וסיגריות (שבועיים)

כמה זמן אני יכולה לאכול רק חביתה סלט וקוטג' (חודש וחצי)

כמה זמן יחזיקו אותי מלפפונים וגבינה לבנה (שלושה חודשים),

הרגשתי רגשות אשם שאני בכלל רעבה או יותר גרוע אם אכלתי משהו שחורג מהמשחק.

ירדתי המון במשקל, לראשונה בחיי הייתי כוסית. זה לא עשה אותי יותר מאושרת בטח שלא יותר מעניינת וכמובן שזה לא החזיק מעמד הרבה זמן.

דווקא כשעליתי חזרה במשקל (חצי מההורדה) הפסקתי לרדוף אחרי ההוכחה שתאשר שאני נראית טוב. 

אחרי הזיון הבא עם החתיך התורן, זה שלפני כן לא חשבתי שיהיה אי פעם שלי.

קיבלתי הרבה יותר פידבקים מהסוג שנשאר,  גיליתי שאין דבר כזה הליגה שלי, או הליגה שלו, זה לא מבחנים לאולימפיאדה.

הסבירות היא שמי שאני מעניינת אותו יעניין אותי ולהפך, אין לזה קשר למשקל, אין לזה קשר לגובה, אין לזה קשר למראה.

אלו תנועות הגוף והמחוות, זה העיניים, זה באוזניים זה בשפתיים. זה החיבור וההתאמה בין שני אנשים, זה החיבור שלי  לעצמי שהופך הכול לאפשרי.

אז תסלחו לי אם אני לא מאמינה שכל הגברים מעדיפים נשים רזות,

בדיוק כמו שאני יודעת שכל הנשים לא מעדיפות גבר עם שרירים.