בהתחלה זה רק כואב.
כאב שמפלח את החזה, חודר אל הלב, עולה אל הגרון . העיניים מטפטפות את הלחץ מתוכן
החוצה.
פעולות שנתפסות כפשוטות כמו לנשום, לישון, לאכול, נראות בלתי אפשריות.
אח"כ זה רק עצוב.
בחזה, בגרון, הברזים מסרבים להיסגר.
לאוכל אין טעם, השינה טרופה והנשימה מרגישה מיותרת, אלא אם כן היא נושאת איתה עשן.
אח"כ זה מכעיס – בעיקר בבטן. היא מתהפכת בתוך עצמה
והעיניים ממאנות להירטב
אח"כ מתרגלים.
האוויר נעשה חלק וקל יותר על הגרון
הלחץ על העין השטופה פוחת
ויש רגעים קטנים שעולה חיוך על השפתיים, גם מבלי להתכוון.
עכשיו זה כמעט רגיל
הלב עדיין לא שלם, העיניים עדיין רגישות, הבטן עוד מתהפכת
אבל החיוך בא גם מעצמו, הגרון שר, לא רק בצרפתית, הזרות מתחילה להתפוגג, הלבד כבר
לא כואב כמו בהתחלה.
מתישהו יהיה טוב,
אני יודעת, גם לי חזרה לי האופטימיות,
אני
יודעת שליקום יש דרך משלו לגרום לדברים לקרות, עוד דלתות יפתחו, דלתות שנסגרו בעבר
בהווה, יפתחו שוב אם הן אמורות, האהבה תמצא אותי,אותך אני לא מפחדת. גם את לא צריכה
אני באמת מאמינה,
בי, בה, בך בחיים ששווה לחיות, בטוב ששווה להילחם עליו.
מוקדש בהרבה אהבה לפרינסס קונסואלה