היא יושבת אצלי על הספה, אחרי שבלילה אספתי אותה מהרחוב. ילדה בת 30 במשקל של רבע עוף. כל הגוף שלה חבול ופצוע והנפש שלה מדממת. לא ככה הכרתי אותה כשנפגשנו לראשונה. זו העוצמה שלה שכבשה אותי. איך גוף כל כך קטן מכיל כל כך הרבה חוזק, זה מה שחשבתי עליה מההתחלה.

ועכשיו היא יושבת אצלי בבית, אחרי שמאורעות השנתיים האחרונות , קרעו אותנו זו מזו. קצת שיכורה, קצת מתודלקת, הרבה בוכה, המון צרודה.

היא מדברת אלי, כאילו אני האוזן שאליה מופנות המילים. "את מבינה? את מבינה מה שאני אומרת לך?"

כן אני מבינה יפה שלי, אני מבינה הכל, אני מבינה את הכאב, אני מבינה את השבירה, אני מבינה את העלבון.

אבל מעולם לא היה בי כל כך הרבה כאב. לא פיזי ולא נפשי.

למחרת הרמתי אליו טלפון. "איך אתה נותן לה להגיע למקום הזה? איך נטשת אותה עכשיו, ברגע הזה? "

אני שואלת אותו בכעס . "אהובה שלי, אני לא מסוגל להתמודד איתה עכשיו" הוא עונה בעצב "וגם את לא צריכה". "זה לא עניין של צורך" אני עונה לו " זה עניין של אהבה" . "את לא מבינה " הוא ממשיך "היא תהרוס אותך, היא תשאב ממך הכל ומה שלא ישאב יש מצב שיגנב"

אנחנו מסיימים את השיחה. איך היא תהרוס אותי, אני חושבת ביני ובין עצמי, ובמילא אין מה לגנוב ממני מלבד טבעות הנישואין שבמילא לעולם אני לא אענוד אותן יותר ואם היא תבקש, היא תקבל אותן, לפחות יהיה להן שימוש. יש בי כוחות נפשיים בלתי נגמרים, אני אשמח לתת לה טון מהם, היא צריכה אותם יותר ממני כרגע. אני בוחרת שלא להאמין למילה מהשמועות, גם אם כולם מאמינים. זו לא הדרך שלי.

היא קמה מהספה. אני מחבקת את הגוף השברירי שלה ומוחה מעיניה את הדמעות. "יהיה טוב, תמיד טוב בסוף", היא מהנהנת להסכמה.

אולי באמת אף פעם לא כאבתי ככה כי באמת אף פעם לא אהבתי ככה.