אני שונאת אי-מיילים, הם הקלו עלינו לכתוב, הם הפחיתו את הציפייה וההתרגשות שבמכתב, לכותב ולקורא. הם מיססו את כל הרומנטיקה שבקבלת מעטפה חתומה, את האחיזה המרוגשת, המישוש של דף הנייר, את הניחוח של הכותב, את סימני הדמעות או סימני הילחצות העט לנייר בכעס.

אני שונאת שקל לקבל תגובה מהירה על הרגשות שלך, מבלי לתת להם להתעכל.

אני שונאת שקל, פשוט לגשת למחשב ולכתוב.

או לחילופין לקרוא, שוב ושוב את המילים שכתבת ולהתחרט, כי היום אני כבר לא מרגישה ככה, או כי היו מילים, שאם הייתי מתבשלת איתן זמן ארוך יותר הייתי מוחקת, כי הן לא רלוונטיות ולא נכונות יותר.

היום הייתי אומרת שהזמן מרפא הכול ומעמיד דברים בפרופורציות.

הייתי אומרת שהמשכתי הלאה. הייתי אומרת שחבל שביזבזתי את הזמן.

הייתי אומרת שהכל שטויות ולא הייתה לזה חשיבות. הייתי אומרת תודה אבל לא תודה.

הייתי אומרת, שהאמנתי לשקרים ,שלא כהרגלי.

הייתי אומרת, שחבל על המילים שלי, כי הן נפלו על אוזניים ערלות.

הייתי אומרת המון דברים אחרים.

ועכשיו אני עוברת על תכתובות ישנות וממרחק הזמן הן נראות לי כל כך מזוייפות, כאילו לא אני היא שמדברת, לא אני הכותבת.

מאיפה הם צצו הרגשות האלו, של מי המילים הנפלאות שנכתבו, מאיפה הן באו ואיך יתכן שלא מזמן זה מה שרציתי לומר, כשהיום יש לי מילים חדשות להגות, כאלו שנאגרו אך אין להן יכולת להיאמר כי כבר אמרתי דברים שונים.

אני חייבת ללמוד להיות יותר סובלנית