אנחנו יושבות בדירה שלי,שרה ואני. 

מה נאכל? היא שואלת עם פרצוף מעוקם. אני פותחת את המקרר ומיד עולות במוחי תמונות של הערבות הסיביריות השוממות. חלב וסלט חצילים מביטים אלי בעליבותם, האופציות לארוחת ערב לא קיימות. אולי נזמין משהו? היא מציעה.

שתי נשים שעוסקות באוכל, בעבודה הן נחשבות למשהו מיוחד, בבית המצב מאוד אחר.

אני זוכרת תקופות אחרות בבית. שהאקס היה מברך את בורא עולם על השפע, בכל פעם, שהאור במקרר נדלק.

אבל כשאני לבד, אני מעדיפה לסתום את הרעב בקפה ובמבה. זה פחות מספק, אך מספק את הצורך.

פתחנו אינטרנט, ועברנו על תפריטים, הם מקוטלגים על פי סוגים ואזורי חלוקה. " איזה קל היה אם היה אתר כזה לגברים" היא נאנחת. "מקוטלגים על פי מה?" אני מחזירה בחיוך "שעות עבודה ואזורי חלוקה, כמובן" היא זורמת איתי, "גובה, מבנה גוף, אגרסיביות והעדפות" אני ממשיכה אותה. "זו לא תחשב לזנות?" היא שואלת, "כי כאלו כבר יש". "אז אולי קונספט אחר" אני מנסה לפתח את הרעיון למקום אחר. "אולי קבוצה בפייסבוק, של ביקורות הגולשות  פלוס תמונת האובייקט ומס' טלפון?" 

בעודנו משתעשעות ברעיון, החלטנו ללכת על בשר ,ההתלבטות היא בין הדיקסי לוולפגנג. שניהם טעימים בעיני באותה מידה, אבל כשנדרשה הכרעה, אני חייבת להודות שיש בי סנטימנטים מיוחדים לארוחות הלילה של הדיקסי עוד מימי נישואיי. אז החלטנו על הזמנה של שני ביפבורגר עסיסיים עם גבינה ובייקון, צ'יפס פריך מלא ושומני וקרם ברולה לקינוח.

יש לנו שעה להרוג, עד שהאוכל יגיע. אני מפנה את השולחן, מסדרת צלחות סכום, שרה יוצאת לקנות שתייה. עכשיו ממתינים. ההמתנה היא הכי קשה. הבטן מתחילה לקרקר, הדקות בשעון לא מתחלפות.

הוא מגיע לבסוף, כל אחת מסדרת לה את הצלחת, ברוגע, כאילו לא גווענו ברעב לפני שנייה, אחרי אנחת הביס הראשון כבר אי אפשר לעצור את ההנאה, תוך חצי שעה, השולחן נראה כמו איזור  מלחמה. שקיות הרטבים הריקות פזורות על השולחן, אריזות קרטון על הריצפה, צלחות מלוכלכות, בקבוק קולה ריק למחצה, מונח על הריצפה. "קחי את זה מפה" היא מבקשת "אני לא רוצה לראות אוכל יותר בחיים"

אני מעלימה בזריזות את הראיות והבית שוב נראה כמו קודם, אנחנו נשכבות על הספות באנחה.

 SMSמפריע למנוחתנו: ערה?, השעה 23:00 בלילה ברור שאני ערה, אני לא מבינה את המנהג החדש/ישן הזה. השאלה שבעצם נשאלת היא: בא לך להזדיין?

"זה תפריט הטייקאווי החדש" אני מחייכת אליה. "לעבור על הנייד ברגעי שיעמום ורעב ולחשוב איזה טעם בא לי, אני רק צריכה לעשות צלצול, לבדוק אם אזורי החלוקה ושעות החלוקה מתאימים והוא מגיע". "זו גם אותה ציפייה" היא ממשיכה אותי "השעה של ההמתנה, בה את מסדרת את הבית, מנקה, מכינה את עצמך, הרגע שהוא מגיע, הזהירות הראשונית, שיחת הנימוס" "ואז הנשיקה הראשונה" אני מגלגלת "זאת שמזכירה, למה אתם כאן, מפה כבר אי אפשר לעצור, מין חסר רגשות אשם, מלא באדרנלין"." ואז זה נגמר" היא צוחקת "ואת מתה שהוא יעוף לך מהבית, לפנות את השולחן מהשאריות שלו"

הערב נגמר, שרה הולכת, אני מחזירה SMS "עדיין ער?"