כולם שואלים אותי תמיד למה אני לא כועסת.

באופן כללי, אני לא מאמינה בלכעוס . זו אנרגיה מבוזבזת, חסרת תכלית. אני יכולה להתווכח, לצעוק, להתרתח, אבל חשוב לי תמיד לגמור את זה שם, בויכוח הספיציפי הזה.

אז הוא ביקש שאני אסלח לו והוא ביקש שאני אכעס, כי זה יותר קל, להתמודדות, כי קל יותר להרגיש אשם ולסלוח לעצמך, כיש לך קונטרה אמיתית.

אבל כששאלתי, את השאלה, היחידה שיכולה לתת לי מנוח ובאמת לכעוס, על כל מה שעבר בינינו, הוא נבהל, שאולי אני באמת אכעס.

אולי באמת אני אכעס, אולי סוף סוף תהיה לי סיבה אמיתית לכעוס.

אולי פעם אחת אני לא אסלח, אף פעם.

אבל בעיני הוגן, אם כבר ביקשת סליחה, להיות באמת כן, להיות באמת אמיץ מול מי שפגעת בו ולספר במה חטאת לו. אחרת הסליחה לא שווה והסליחה לא אמיתית.

אני יכולה לחשוב, על סיבות שונות ומשונות שבגינן אני אכעס אבל אני לא יכולה לחשוב על דבר שאני לא אסלח עליו, ככה אני.

אבל בשביל לסלוח, אני צריכה סיבה לכעוס, להתאכזב, לשנוא.

מגיע לי אחרי כל כך הרבה זמן. נראה לי.