היא ישבה בשלולית עצומה של דם ודמעות.
הדמעות היו תוצריה, הדם היה תוצרו.
היא בהתה בסכין החדה המגואלת בדם שהייתה טמונה בגופו.
אירועי היום לא חדלו להפריע למחשבה העמומה שהסתובבה בראשה באדישות, חוזרים ונוגסים עוד ועוד חתיכות מנשמתה השברירית.
היא רעדה מקור ומפחד, מפחדת לעזוב, מפחדת ממנו, מפחדת מעצמה.
היא המשיכה לשבת שם, כאשר ליבה פועם בקצב לא סדיר וגופה מרעיד את השלולית שרק גדלה מרגע לרגע בזכות דמעותיה שסירבו לחדול.
מסתכנת בכך שתוכניתה תסכל, פחדנית כתמיד.
היא החלה לנשום בקצב סדיר בתגובה לקול צעדים קרבים.
מודעת לכך שהוא חזר בשביל להצילה.
מבינה כי היא לא אמורה לרצות להינצל.
שכן היא צריכה להיות מוכנה לוותר על חייה למען אהוב ליבה שויתר על חייו למענה.
היא ידעה שהוא מחכה ובכל זאת נתנה לצעדים להתקרב עוד ועוד, נושמת בקול חזק יותר מרגע לרגע, מנסה להיתפס.
אנוכית כתמיד.
היא רצתה להיות אנוכית רק פעם אחת אחרונה בחייה האומללים, פעם אחת בלבד, רק פעם אחת אחרונה לעשות כרצונה ולמשוך את הרגע האחרון הזה, לפני שתהיה משועבדת לנצח להחלטותיו.
אך ידעה שנגמר לה הזמן.
ידעה שאין טעם לנסות להתחמק.
ידעה שאין דרך חזרה.
הסכין הוצאה מגופתו של אהובה, מספקת כאב שחתך בלבה פעם נוספת, מעלה שלל געגועים לעבר ופחד מהעתיד.
הסכין הורמה מעלה באיטיות מהוססת.
׳יום אהבה שמח, אני באה׳ לחשה בהיסוס,
לפני שהחדירה את הסכין החדה בליבה, מצטרפת לאהובה שהתאבד כמה רגעים קודם לכן, הכל בכדי להיות ביחד לנצח כמו שרצה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
