בית חרושת לקטעים מטרידים

האורות הבוהקים נעו הלוך ושוב, מסנוורים אותי שוב ושוב, מענים אותי בצריבות חוזרות ונושנות.

רחש של תנועה נשמע בחלל, דשדוש קרקע, לחישות. הם נשמעו קרובים יותר ככל שהאורות התחזקו.

ליבי פעם בחוזקה על רקע נשימותיי הרדודות בעודי מנסה להבין. שאלות רבות התרוצצו בראשי, מחפשות תשובה, מנוס או כל רמז העשוי לעזור. אבל מוחי היה ריק, חוץ משאלות דבר לא התקיים שם. לא היו תמונות, לא זיכרונות, לא רעיונות, שום דבר. רק שאלות חסרות משמעות. הרחשים נשמעו קרובים מתמיד, אך לא חדרו אל מוחי, הוא סירב להבין מה הם אומרים, הוא סירב להבין מהי משמעותם.

פתאום האורות החלו לנוע במהירות והתאחדו לאור אחד אשר מילא את כולי, האור הצליף בי בבהירותו, הציף את מוחי בצבעו הבוהק, מרוקן אותי מהשאלות המתישות ומשאיר אותי עם הריקנות העיוורת.

הרחשים הפכו לצעקות שהומרו לצרחות שהומרו לבכי.

לא הבנתי. לא ידעתי מה אני אמורה להבין.

הייתי מרוכזת באור המציף את ראשי ומשתיק את הקולות. חשתי כי האור החל לחדור לתוכי, מפעפע ממוחי המוצף בו אל שאר גופי חסר התחושה. מחלחל מתא לתא, מעביר בהם זקיקי תחושות, משאיר צריבה חמימה, צריבת אושר. אט אט כל גופי חש בצריבות האושר החמימות, אט אט דברים החלו לחדור אל תודעתי, כמו העובדה שעיני לא חזות באור אלא בחושך אטום. שידי ורגלי מסוגלות לנוע. שהקולות הם בעצם משפטים המורכבים ממילים המובנות לי. שאני נעה.

אט אט תמונות החלו לחדור לתודעתי, סמטה חשוכה, יד שעירה מאוגרפת, בגדים מפוזרים, ובעיקר דם, המון דם.

זו הייתה הנקודה בה פקחתי את עיני בבהלה, מפחדת לגלות עוד.

שכבתי במיטת בית חולים לבנה, מחוברת לכל מיני מחטים.

אימי ישבה מולי, היא בכתה.

זה כל מה שהייתי צריכה לדעת בשביל לתלוש את כל המחטים.