שריקה חלשה עמדה לה, ריקה מתוכן, בשדה הרחב.
גופי נדרך באופן מיידי, מוכן לבאות, שכן ידע מהי משמעותה של השריקה.
היה זה רק מוחי המעורפל שלא הסכים להכיר בכך. היה זה רק ליבי החל לפעום בקצב מהיר כפליים. זו הייתה רק אני, מטומטמת שכמותי, המנסה להתכחש לאמת המאמללת.
רגליי נעו בעקבות השריקה, הן ידעו מה לעשות.
ניסיתי להעסיק את מחשבותיי על ידי ספירת צעדיי המהירים, אך כעבור זמן קצר מחשבות מענות דלפו אל תודעתי האבודה על רקע ליבי המאיים לפרוץ מתוך חזי. הרגשתי כי גופי הופרד לחלוטין מנפשי, רגליי נמשכו בציפייה דרוכה אל גורלי ואילו מוחי וליבי זעקו בקולות אומללים המכחישים כל זכר למאורע אליו אני מתקדמת בכל צעד שעובר. הם ניתקו לחלוטין, מסכימים רק על דבר אחד-הם רוצים את הטוב ביותר עבורי, הבעיה היא הדרכים השונות.
שכן גופי מוכן להתמסרותו המלאה, הוא מוכן להקריב את עצמו למען שלום נפשי. ואילו מוחי וליבי חשים כי להקרבה הגופנית הזו תהיינה השלכות קשות מדי על הנפש, כך שבמקום שלום נקבל כאוס מוחלט, הנפש תקרוס.
הם בכלל לא מבינים כי חילוקי הדעות הללו הם מה שיגרמו לי לקרוס בסופו של דבר, הם אינם מבינים כי הגוף והנפש מוכרחים להיות מאוחדים על מנת לנצח אויב זר. הם אינם מבינים כי הם מתכוונים להקריב אותי מפורקת ומבולבלת, הם אינם מבינים דבר.
צלו נראה שחור כפחם על רקע הירח הלבן.
רגליי רצו לעברו ונעצרו כמטר ממנו. ״מוכנה?״ , שאל בקולו העמוק. רגליי רטטו בזעם, מפחדות להניח את גורלן בידי מוחי.
למזלן הוא לא חיכה לתשובה לפני שקרע ממני את בגדיי.
הכל למענך, כולם זעקו.
לא, הם לא מבינים כי כסף לא יפתור דבר, הם לא מבינים כי עכשיו,לאחר שפולשים חדרו לתוכנו, מאוחר מדי להתאחד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
