לא.
שום דבר לא היה בסדר.
שום דבר לא יהיה בסדר.
הכל השתבש. הכל נהרס.
רק אני נשארתי כאן, יושבת ובוכה, רועדת.
"עוד אחד! חזק יותר!" קולו הדהד במוחי המעורפל.
טיפת דם גדולה נזלה על פניי בין הדמעות כחוצת ים סוף, מחזירה אותי לשלולית הדם העצומה מולה עמדתי.
"החזיק אותה חזק יותר!" הוא אמר.
טיפת הדם נחתה על רצפת הבטון הקרה, מתערבבת יחד עם צבעי הבטון האפורים, מעלה באוב את החולצה ההיא, זו שנקברה מוקדם יותר היום.
"כן.. נענע אותה! עמוק!" הורה.
עיניי עקבו אחר נתיב האור שהסיח את דעתן, הדלת נפתחה.
"חזק! כן. כן! כן!!!" שאג.
בפתח עמדה לה הילדה הקטנה, היא אחזה בתמונה ממוסגרת.
"לא! אל תלכי! אל תעזבי אותי!" בכיתי, זה לא עזר.
הילדה הקטנה קרבה אליי בצעדים איטיים.
"תשמרי עליה" לחשה ועצמה את עיניה.
היא הגישה לי את התמונה במבט משתהה.
"בהחלט" סיננתי לעברה, אז קמתי על רגליי הרועדות. צעד, צעד, עוד אחד קטן. הם השאירו את הדלת פתוחה. השתמשו בבובות הסמרטוטים שלהם וברחו. צרחה. שחור. הכל כל כך שחור.
אחותה הקטנה נצמדה אל חזי והחלה למרר בבכי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
