בית חרושת לקטעים מטרידים

שכבתי על הדשא הנעים, בוחנת את העננים הנעים במרום לאיטם. הם כל כך יפים, העננים, חשבתי.

עצמתי את עיני, נותנת לשמש לכפות עצמה על גופי, למלא אותי בחמימות בה לא חשתי זמן כה רב, תקופה ארוכה מספיק בשביל לגרום לאדם נורמלי להשתגע.

חבל שאינני נורמלית.

חשתי כי קרני השמש מלטפות את גופי העירום, מכות אותו בגלים צורבים, משאירות חותם בצבע אשמה מכלה.

אט אט הרגשתי כי גופי מתנתק מן הקרקע ונסחף הרחק ממנה, הרגשתי כי גופי הקל מן האוויר צף מעלה בקצב מתגבר, נבלע במהירות בתוך ענן קצפת גדול, שם הוא ישאר. חיוך צחור שיניים ניבע אליי מן חשכת הענן, לחיוך הצטרפו זוג עיניים כחולות גדולות ואז גם אף רחב זרוע פצעים אדומים.

לפני שהצלחתי להבין מה קורה סביבי כבר גוף שלם הופיע לנגד עיניי, חיוכו נמוג ורק עיניו הכחולות המשיכו לבחון אותי, מסרבות להניח לי לנפשי.

הוא קרב אליי, צעד אחר צעד באיטיות מעושה שנועדה אך ורק להנאתו האישית.

הוא הרים את ידו העצומה, השעירה לקראתי.

המשך בהמשך.