היא בכתה. בכתה על מה שהיה ועל מה שכבר לא יהיה. בכתה על החלומות, בכתה על האכזבות, בכתה על עצמה.
בכתה כי לא נשאר לה עוד מה לעשות.
לנגד עיניה עמדה אישה מבוגרת בעלת קמטים מרובים, זעופה ומעט עצובה. אישה שבעיניה נראתה כה אפורה וחדגוונית. אישה שהפחידה אותה עד מוות. בדמיונה האישה הזו נמסה לשלולית קטנה ובוצית. שלולית של דמעות.
בעתות מצוקה עולים הזיכרוונות. המון זיכרונות. היא נזכרה באביה הצועק בקולי קולות, נזכרה באיומים ובצרחות. נזכרה בעצב ובהמון כאב.
היא נזכרה בהמון מספרים. מספרים גבוהים ומספרים נמוכים. מספרים אשר השחירו את עולמה פעם אחר פעם.
לנגד עיניה כיתה צפופה, המון ילדים מעט שולחנות. ומחברת עבה, גדושה ביתר מילים, מילים אשר חתכו בבשרה החי וצילקו אותה לנצח.
היא נזכרה בחדרה השקט בביתה הרועש והדל, בו ישבה על כיסא שבור וקראה מילים קרות אותן הייתה חייבת לזכור. היא לא רוצה לזכור יותר. היא לא יכולה. קשה לה.
זה יותר מדי, היא לוחשת. זה יותר מדי.
מחברת עבה, גדושה ביתר מילים אשר חותכות בבשרה החי.
מה נותר לה לעשות?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
