ואז הכל נעלם.
צעדתי בשקט במעלה המדרון החלקלק, גונח בעודי מנסה לתמרן בין האבנים המתגלגלות ובין החול השוקע, בעודי מנסה להמשיך הלאה. הפלתי אבן אחר אבן אחרי, בלי להסתכל לאחור. ואז שמתי לב כי נעצרתי מקום, כי אינני מתקדם הלאה.
למה נעצרתי? שאלתי בעודי בוחן את כל הכיוונים. אני שוקע, עניתי לעצמי. אני שוקע בתוך האדמה. לרגע קט חשבתי להתנגד, לצעוק, לנוע, לזרוק אגרופי לאוויר ולצרוח מילות עזרה. אבל בחרתי לא להילחם, בחרתי לשקוע עמוק באדמה. יותר ויותר עמוק, עד שהכל נהיה שחור.
בתוך החשכה נדמה כי הכל כל כך מושלם. הכל שליו. הכל כל כך יותר קל.
חיוך צחור נגלה אליי בעודי ממשיך לשקוע, פתאום צצו גם עיניים תכולות עטורות בריסים ארוכים, יפיפיים. ולאט לאט נבנה פרצוף שלם. הפרצוף הזה היה של אישה יפה בעלת שיער צהוב כשמש ושפה אדומה כאש. חשתי דקירה עמומה כאשר פניה היפות, העדינות נגלו אליי.
האישה חייכה אליי, הסתכלה לי בעינייה ולחשה:"ביי ביי" בקול שליו. ואז חיוכה גדל, הפך ממקסים לאכזרי, עיניה התכולות הפכו שחורות כפחם וריסיה נשרו. פניה הפכו למפלצתיות.
פקחתי את העיניים. לנגד עיני עמדה אישה יפה בעלת חיוך צחור, עיניים תכולות עטורות ריסים ארוכים, שיער צהוב כשמש ושפה אדומה כאש.
חשתי דקירה חזקה וכואבת בבטני כאשר פניה נגלו אליי.
היא הרימה סכין חדה וארוכה ולחשה: "ביי ביי".
ואז הכל נעלם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
