בית חרושת לקטעים מטרידים

הריקנות. היא מכרסמת. היא עוקבת. היא לא עוזבת אותי לרגע במנוחה.

פקחתי את עיני בלית בררה. שואפת, נושפת, משתהה. לא רוצה לנוע, לא רוצה לסבול, לא רוצה לחיות. מחשבות החלו להציף את ראשי כתמיד, מחשבות על חיוכים, על אושר, על טוב לב, על אהבה ועל כל כך הרבה יופי. הם לא  חיממו את ליבי הקר ולו במקצת.

חשבתי על בכי, על ייאוש, על רוע, על שנאה, על כיעור, על כישלון, על קושי, על צביעות, על עייפות, על אומללות.

ופרצתי בבכי.

עולם כה אכזר, כה חסר טעם וכה חסר תכלית. למה לי? אני שואלת כל פעם מחדש. בשביל מה? אני תוהה.

עצמתי את עיני הבוכיות, חושבת על גגות גבוהים.

זוג אוהבים צעירים. כה נחשקים. כה אוהבים.

לו פנים מתוקות מעוטרות בחיוך כובש ועיניים חכמות.

לה פנים חושבות מעוטרות בחיוך מבויש ועיניים בוחנות.

הם צועדים יד ביד בשביל ארוך. מדברים, צוחקים ונהנים זה מחברתה של זו. ליבם פועם כאחד.

ידו המגנה מונחת על הלחי העגלגלה, מלטפת אותה באהבה אינסופית.

יש רגע.

רגע שאומר הכל.

הם שוקעים זה בעינה של זו. חשים כגוף אחד המרחף יחדיו בענן של מתיקות אינסופית. הם כל כך מאוהבים.

שפתיו העבות נוגעות בשלה, נשיקה ארוכה מעוטרת בתשוקה.

חיש קל ובגדיהם כבר זרוקים לכל עבר. הם חוקרים זה את זו בצורה הטבעית ביותר.

היא גונחת בהנאה עצומה. הוא גונח כהד להנאתה.

הוא עוצר לרגע,

ידו המגנה מונחת על הלחי העגלגלה, מלטפת אותה באהבה אינסופית.

יש רגע.