בית חרושת לקטעים מטרידים

הריקנות. היא מכרסמת. היא עוקבת. היא לא עוזבת אותי לרגע במנוחה.

פקחתי את עיני בלית בררה. שואפת, נושפת, משתהה. לא רוצה לנוע, לא רוצה לסבול, לא רוצה לחיות. מחשבות החלו להציף את ראשי כתמיד, מחשבות על חיוכים, על אושר, על טוב לב, על אהבה ועל כל כך הרבה יופי. הם לא  חיממו את ליבי הקר ולו במקצת.

חשבתי על בכי, על ייאוש, על רוע, על שנאה, על כיעור, על כישלון, על קושי, על צביעות, על עייפות, על אומללות.

ופרצתי בבכי.

עולם כה אכזר, כה חסר טעם וכה חסר תכלית. למה לי? אני שואלת כל פעם מחדש. בשביל מה? אני תוהה.

עצמתי את עיני הבוכיות, חושבת על גגות גבוהים.