Big Bang

אפילו כשיש חיוך על פניי ואני חושבת שעברתי את הנורא מכול, לא עברתי דבר. לא יצאתי מהבית, לא התמודדתי. אני יושבת פה ושונאת את עצמי אבל עם חיוך, כי הכי חשוב חיוך לבן בשביל להיות בריא; זה לא משנה החולשה הפיזית, החולשה הנפשית, השקרים, הסיוטים, הפחדים, הלחץ. החיוך, החיוך הוא מה שעושה את האדם שמח. וכאשר אני מביטה במראה אני לא רואה את החיוך אלא את הבטן והכפיפות והעייפות והעצב שמסתתר עמוק בתוך העיניים, אני חושבת על כול החומות שבניתי ועכשיו אני צריכה לפרק לבנה אחר לבנה וזה קשה וזה ארוך ונשברים בדרך- לבנה, לבנה אני צריכה לפרק אף פעם לא ביחד, אף פעם לא מהר מדי, אף פעם לא באופן מלאכותי אלא במו ידיי הפצועות, החוששות, החלשות. אפילו כשיש חיוך על פניי וזיעה על מצחי איני עובדת קשה באמת, מראה כול כך משקר ומסווה את מהות האדם ואת אופיו ורק כאשר אדם פותח את פיו ואתה רואה בעיניו שדובר אמת הוא אתה יודע שהוא בריא בנפשו.