maybe

כל יום עם המבט המרוקן בעיניים שרק מתחנן לאולי הרגי את הגופה שלי היום כי הנפש מתה כבר מזמן.

אבל היא ממשיכה להסתכל מבט מרחם כשאני ממשיכה הלאה,מחכה ליום בו הדבר יקרה.

כי כבר שנה אני ככה,והיא מכירה אותי רק מעכשיו.

גדולה עם שיער קצר ומיניותה ידועה,שלי עדיין לא.

רואה אותי כל יום ממוטטת,מקנאה,סובלת בהליכה של אי יציבות.

רק רצתה להיות מאלו שיש להן הכל,אושר בלתי ברור ובכי מזוייף.

היא יודעת שהיא תשיג יותר,היא יודעת שתוכל,אבל נמאס לה לנסות כשמה שמקבלת הוא חיוך מאולץ.

האהובים לא באים ולא יבואו,אני לא ברמתם.

והלב ימשיך להיסדק עם דמעות בתחנת האוטובוס אחרי הארה.

היא שבורה לחתיכות וגם אני.

היא פתטית,ואני לא מפסיקה.

אני כל מה שתרצה בגוף של נחמדה.

היא כל מה שארצה בנשמה של כלום.