maybe

יום ועוד יום של זעם ללא הפסקה.

על כמה שהיא מתביישת בי,על כמה שתמיד תתבייש.

הפעם כבר עבר ועכשיו פרידה.

רק סקס שמחבר אך לא מעבר למילים.

לאט וברוך,מנסים לא להרוג ויוצא ההפך.

המגע הנעים של ידיה על גבי עושה את שלו.

אני אותה אוהבת,היא אותי אף פעם לא אהבה.

זה רק התסכול שמדבר מפי,מאיים לסיים כל יום מחדש בלא יכולת.

הניצוץ בעיניה נעלם מזמן,זה הכל בגללי.

הפכנו מאיתנו לזרות.

לא יודעות לאן לברוח מעצמנו והשנייה.

הלב הפועם בחוזקה,דורש הריגה במקום,אוהב יותר מידי וחייב להפסיק.

התסכול מרגיש כבית כלא ללא מוצא,ורק לה יש את הסדק לשחרר.

רק חיבוק אחד אחרון,אולי נשיקה,שלא תעביר לעולם רגשות חזקים כמו שלי אליה.

היא המלאך שלעולם לא היה שם,היא זו

שתמיד אוהב.