רגע, מה?

יש לי כל כך הרבה מה לכתוב, ובכל זאת זאת הפעם החמישית שאני כותבת את השורה הראשונה של הפוסט הזה.

"אתן? זה סטנדרט", הוא אומר לי, אחרי ששאלתי אותו אם הוא רציני בנוגע לזה שכשהוא רואה בנות הוא משווה אותן אלינו.

אלינו?

ואולי.. בעיקר אליי? פשוט בגלל שאותי הוא מכיר הכי טוב. אבל אני לא שואלת על זה, והוא לא אומר שום דבר.

אני חושבת על הסיטואציה ההזויה הזו.זה הזוי ברמות שאי אפשר לתאר.הבטן מתחילה לאותת לי. "זה לא בסדר.".אני מעיפה את המחשבה הזו מהראש. לא קורה כלום והכל נגמר אחרי כמה דקות. אני הולכת הביתה וקר בחוץ.

האחרים כבר רגילים אלינו ככה, אני חושבת.

פילטרים.לסנן. להעביר את הכל במאה מסננות דקות דקות. המחשבות שלי הופכות למין אבק, רסיסים של רגש אמיתי.

זה לא שלא ניסיתי בלוג אנונימי. אבל היצור הירוק והקטן הזה...זה כל כך שלי. מכיתה ו'.אני לא חושבת שאנטוש אותו בזמן הקרוב.אבל אני לא באמת יכולה לכתוב פה הכל.

איפה הגבול?

בסרטים יש את הקטע הזה של נשמה שנגנבת. אני לא זוכרת אחד ספציפי, אבל יש כזה דבר.

הבלוג הזה יכול לשמש נגדי. זו הנשמה שלי, הרגשות שלי והמחשבות שלי, והכל על פאקינג מגש של כסף (ירוק), מוגש באהבה לכל מי שרוצה לקרוא, במקרה הטוב להחזיר אהבה, ובמקרה הרע להרוס אותי עם המילים שאני בעצמי כתבתי.

וזה הסיכון הכי גבוה שאני לוקחת. אמא שלי, מאז שהייתי קטנה אמרה לי שאם אני מספרת סוד למישהו, מה שאמרתי הוא שלו בדיוק באותה מידה שהוא  שלי, ואי אפשר לשלוט על אדם אחר.זה מפחיד אותי אבל כבר מאוחר מידי.אני מכורה ללכתוב פה.כמו ג'יני וויזלי והיומן של טום רידל.

חח, מצב רוח פואטי היום.

השאלה, "למה דווקא אני?" מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי.

למה דווקא אני צריכה להיות זו שיש לה מוגבלות מוטורית מלידה?

למה דווקא אבא שלי נפטר?למה, כוסאמק?

למה דווקא לי צריכה להיות משפחה שכמעט ואין בה הקשבה?

למה דווקא אני משכתי לו את העין? למה דווקא הוא בחר אותי? מה יש בי, שהוא בחר דווקא אותי. למה הוא אהב (אוהב?כנראה. וואלה, שאין לי מושג) אותי כלכך. למה אני, אותי?

למה דווקא אני ולא עשרות אחרות, שנראות יותר יפה ממני, שמתלבשות יותר טוב, שיש להן יותר ביטחון עצמי, יותר מצחיקות ופאקינג לא מתוסבכות. שלא נשארות בעבר, שלא נושאות על הכתפיים שלהן את העובדה שלא, אין לי אבא, אבא איננו, אבא מת, ו-וואלה שאת יודעת איך נראת גופה במציאות.

אוקיי, אני מקדימה את זמני. ה-2 במרץ עדיין לא כאן.

למה דווקא לי הכי מצליח עם בנים יחסית לשלושתנו?

גם כן, אני.

אני יודעת שאני לא הכי גרועה, אבל...

איזה תסבוכת.

יום טוב ומהנה!

ירדן.