רגע, מה?

"ככה זה עם אנשים שאוהבים", היא אמרה לי, במבט משועשע.

"אני חזרתי ועברתי לגור עם האקס שלי, למרות שידעתי שזה לא..."

"זה ברור, זה אנושי.אתם עוד רוצים את הביחד. ומה את מצפה, אחרי את הולכת מכות?מי הולך מכות?"

המבט שלה הוא מבט שיודע. חכם יותר, אחרי 32 שנות קיום.

"ממש נהנתי ללמוד ברימון, ללמוד לא חייב להיות לא טוב כל עוד לומדים משהו שאוהבים."היא אמרה, ואז:

"רק אל תעשי דברים בשביל לרצות אנשים אחרים."

אמרתי:"אבל זה בדיוק מה שיקרה. אני אלך ללמוד פסיכולוגיה או להיות רואת חשבון או משהו משעמם כזה"

"אז לא"

"אבל אני יודעת שזה מה שיקרה" אני אומרת לה.

"את יכולה להישאר בחיים שלי עוד שש שנים? עד שזה כמעט יקרה?"

"ברור!" היא אמרה לי.

מבחן עצום במתמטיקה מחר. מה לעזאזל אני עושה פה???

מישהו דואג לי. אי שם בעולם, אני מרגישה את זה.

יום שישי הזה יהיה ה-2 במרץ.מה אני הולכת לעשות השנה?

אולי אני אצא לרוץ. אולי אלך לאיזה שטח פתוח, ההוא ליד הבית קברות. אכתוב "אבא" באבנים. אולי אצייר. אולי אזכיר לעצמי שיש לי מסורת לשמור, וערכים. הדם שלו בעורקים שלי. לא לשכוח את זה.

אני הולכת להתרסק וליפול ולהיות- לא- להיות.

ואין לי אף אחד שיחזיק אותי.

פאקינג נפלא.

אני רוצה את אבא.

לצרוח בכל הכוח.