רגע, מה?

אני מתגעגעת לאבא. אני רוצה את אבא, וזהו. זה כל מה שאני מבקשת,כל מה שאני רוצה. 

וזה הנושא היחיד שאני יכולה לכתוב עליו במשך ארבע שנים והוא עדיין יהיה הכי רלוונטי בעולם. 

אז כן... נקודת שבירה היום. הברזתי לחברה מהפגנה שאמרתי שאני אבוא איתה וגם לא עניתי לטלפון ככה שהיא בטח ממש כועסת עליי ואני לא מאשימה אותה. דקלו לא עונה לי. אור לא מחובר וגם אם הוא היה אז לא נראה לי שהייתי מדברת איתו. אחותי ואמא שלי בוכות איתי אז עם כל הכבוד זה פשוט לא כלכך עוזר לי. ניב לא ידע איך לעודד אותי אז לדבר איתו זה חסר תועלת. שני גם. ונגיד שאני מתקשרת למישהו מהאנשים האלה,מה אני אומרת בדיוק?אין לי מושג. 

אז אני לבד. 

אני פשוט..אני פשוט רוצה את אבא. וזה לא נהיה פשוט יותר. הייתי חייבת לפרוק את כל העצב הזה. אם אבא היה בחיים,הייתי מתקשרת. אם אבא היה בחיים,אולי הייתי שמחה כרגע. 

אבל היי, בדיקת מציאות. אבא מת. ולמען הסר ספק,מיקומו הפיזי כרגע הוא כמה מטרים מתחת לאדמה בבית הקברות החדש בלוד. 

וזה לא שלאמא יש חבר שאפשר להתחבר אליו כמו שצריך. 

מה כבר ביקשתי?אבא? סליחה, יקום, שביקשתי יותר מידי.

(המצב שלי באמת גרוע היום)

4 שנים,חודשיים, ו-11 ימים. 

והספירה נמשכת