רגע, מה?

איזה יום עבר עליי!!

איזה שעה ומשהו של דרך מהיישוב התקוע שאני גרה בו, עד ל"זאפה" בתל אביב, להופעה אקוסטית של מרסדס בנד. והיה כזה אדיר ולא האמנתי שאני אשכרה שם.הופעת צהריים, זה היה לאנשים מבוגרים יותר בעיקרון אבל באמת שהיה כל כך אדיררר שאין דברים כאלה. זה היה ממש אינטימי, היינו בקושי 100 איש, והיינו קרובות לבמה. אשכרה יכולתי לראות את העיגולי זיעה של הגיטרסט. ואת הפרצופים של גל תורן (איזה איש אדיר).

ואחרי זה הלכנו לפארק הירקון שזה לא כזה רחוק. ופשוט, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מכמה אני נהנת לשמוע שירים של הבי ג'יז באמצע הפארק, ללכת ולצחוק כאילו אין דאגות בעולם הזה, הכל נשכח. ופשוט היינו שם איזה שעה ומשהו והצטלמנו והיה כל כך כיף. נהנתי מכל שנייה וכבר מזמן לא היה יום כזה שהיה חסר דאגות לגמרי לגמרי. וזה מרגיש כל כך טוב.

כמה דברים שלקחתי מהיום הזה:

1. אני אוהבת את חברות שלי.

2. אחת מהן אמרה שיש אנשים בשכבה שמקנאים בשלושתינו על הקשר הזה. אני מאמינה שזה נכון, כי אנחנו באמת טובות. אף פעם לא היה מצב שמישהי לא דיברה עם מישהי אחרת, והכל פשוט בא באיזי ועם המון אהבה.

3.אני לא מדברת הרבה, ואני בסדר עם זה.

4. הופעה אקוסטית זה נחמד.

5. לשבת בהופעה זה לא משהו.

6. יש לי על מי לסמוך.

אז טעינת מצברים עד יום שלישי ואז התחלת יוני, ואיתו שתי בגרויות, מפמ"ר, סיום כיתה י' ותעודה, וטיסה לחו"ל.

איזה כיף לי לחיות.

בעיות העולם יכולות לחכות עד סוף החופש

אני בחופש

תודה.

שום דבר לא השתנה. הוא חוזר לידידות שלו, אני לידידים שלי. הוא בא פעם בשבועיים שלושה לסופ"ש וישן אצל חבר, ואז זה נגמר.אני לא שלו, הוא לא שלי. הוא מחבק אותי חזק, ולוקח לי את היד ולא עוזב, עד שצריך לעזוב. ואנחנו מדברים על מה שקורה לנו בערים השונות שלנו, ועל עניינים שבלב. ומוזיקה, וסרטים, ומה שאנחנו אוהבים. ואז אני מחבקת אותו ואנחנו מתנשקים. ואז חוזרים לדבר.

ולא יהיה דבר אחד יותר מזה. וככה זה ישאר. ואם אני אשבור לו את הלב, לא יהיו לי רגשות אשם. כי נתתי לו (ואני עוד אתן לו) הרבה הזדמנויות לברוח מהדבר המעוות הזה. ואני בסדר עם זה. ואני מקווה שגם הוא. אני מתכוונת לשאול אותו מחר, כשכל מה שקרה היום יתעכל. והכל יהיה החלטה שלו. ואני לא אפגע משום דבר.

וחזרתי עם חיוך וטעם של נשיקה על השפתיים, טעם שלא היה לי כבר כמעט חמישה חודשים.

וזה מה שחשוב.

עוד סיבה למה היום היה יום אדיר.

(ובכל זאת- מישהו עומד למות. וסביר להניח שזה יהיה סודני. אני מפחדת מההסתה נגד הסודנים, ואז שמישהו יקום ויעשה מעשה ומישהו תמים ימות. יש לי הרגשה שזה רק עניין של זמן וזה מפחיד. אנחנו חייבים לזכור מי אנחנו בתור עם. להוקיע את האנסים, הרוצחים, המתעללים ולקבל אלינו אנשים שיכולים לתרום לנו ולקהילה, גם אם הם סודנים. כל אנס וכל רוצח צריך לקבל את דינו באופן אינדיבידואלי. מההכללות האלו מישהו ימות.)