הימים עוברים בלי שום דבר מיוחד. אני אוהבת את זה. את השקט, את המנוחה, את העובדה שאני חופשייה לעשות מה שבא לי (ובדרך כלל בא לי לשבת מול הטלוויזיה או לקרוא, ובעיקרון לא לעשות כלום)
אני מסוגלת להיות בבית שבועות לבד, בלי לראות אף אחד ולא להשתגע. חברה שלי לא ממש מבינה איך זה אפשרי, אבל עובדה.
תכף יגיע השלב של ההתכוננות לשלב הבא, יא'.
אני גדולה?
תלוי את מי שואלים.
.
בעלה מת ממחלה, יש לה חמישה ילדים ובחור לא נאמן שקטן ממנה בכמה עשרות שנים, שאיתו בגדה בבעלה לפני שנפטר. והאישה עברה כמה ניתוחים שחתכו ושאבו ומתחו ועכשיו היא נראית טוב, ולא שמנה (מאוד) כמו פעם.
ואני מרחמת עליה , מהסיבה הפשוטה ביותר שכשתקעו לה טבעת בוושט כדי שלא תוכל לאכול,
היא אוכלת בכל זאת,
ומקיאה את הכל בשירותים. וככה כל הזמן.
ניתוח קיצור קיבה לא יכול לשנות מוח, ובמיוחד לא מוח של אדם שמן. וככה היא אוכלת ודוחפת בכל זאת כמו אדם שמן ומקיאה את הכל. ואני, בחדר ליד, שומעת את הכל ויודעת, שלא משנה כמה אשקול בעתיד (וסביר להניח שהרבה) אני לא אחתוך, ולא אשנה, ולא אקיא בחיים.
זה פשוט לא שווה את זה.
והאישה הזאת? הסלידה ממנה ומכל מה שעשתה בחיים התחלפו ברחמים על החיים הטיפשיים והשיטחיים שבחרה לעצמה.
.
"לא יזיק לך לרדת עשרה קילו, ואת יודעת את זה."
(אמא)
נמאס לי להתעסק בחרא הזה של איך הגוף שלי נראה. אבל אני מוקפת וזה מסביב כל הזמן. ולמרות החוזק שאני חושבת שיש לי אני לא מסוגלת לעזוב את הנושא בצד.
בלוז לילה, עכשיו נגמר.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
