לפני 5 שנים, הייתי בחופש הגדול בין כיתה ה' ל-ו'. שזו עובדה די הגיונית בהתחשב בעובדה שאני בת 16 היום.
הלימודים התחילו באחד בספטמבר, והכל פנאן.
אחותי אז בדיוק הייתה איפה שאני היום, עולה לכיתה יא'. והייתה לה חברה, שקוראים לה בר. בר נולדה ב11 באפריל, כלומר חמש שנים וקצת לפני, כלומר שאפשר להגיד שאני היום בערך באותו גיל שהיא הייתה לפני חמש שנים.
ומחר, ב- 28 לאוגוסט ימלאו חמש שנים למותה של בר, מאלרגיה לחלב.
ואני חושבת לעצמי- זה לא הגיוני! זה לא הגיוני שכשבר נפטרה הייתי בטוחה ששש עשרה זה גיל גדול ובוגר, ופתאום אני בת 16! ואני לא מרגישה גדולה ובוגרת, אני עוד לא מרגישה שהחיים שלי התחילו לגמרי ואני לא מסוגלת להבין איך החברה הכי טובה של אחותי שהייתה גדולה ממני עכשיו קטנה ממני, ותמיד תישאר קטנה ממני, בת 16 לנצח.וזה מטורף! זה פאקינג מטורף והדבר הכי הזוי הוא שבהרגשה שלי בר תמיד תישאר יותר גדולה ממני, מה שבר עשתה בחייה הקצרים משלי תמיד יהיה משהו לשאוף אליו, בר לא תשכח.
ובגלל זה אני כותבת את הפוסט הזה במקום לישון (נאא, בתכלס אני לא אצליח לישון גם אם ארצה)
כי אסור לשכוח שהייתה בר, ושבר חייה פה.
ביום חמישי אלך לאזכרה שלה, אבל יותר חשוב מזה אני אעשה את השנה הזאת, שהיא לא תעבור אף פעם, טובה גם בשבילי וגם בשבילה. אני אחייה את החיים במלואם ולא אשכח אותה לרגע. כי בר תמיד תישאר יותר גדולה ממני ובר תישאר תמיד איתנו.
שנה טובה ומוצלחת, מלאה חוויות, טיולים חיוכים, חניכים ומה שרק תרצו.
ירדן.
עוד על בר בסרט שנעשה במגמת הקולנוע בתיכון שבו למדה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
