רגע, מה?

טיולים שנתיים תמיד גורמים לי לחשוב עלי ועל הסביבה, ובעקרון פשוט לחשוב יותר מידי.

נתקלתי בפוסט הזה של פפילון ויחד עם התחושה הזאת מהטיול, מתחשק לי לכתוב פוסט כזה גם. וגם אני שואלת ועונה עליהן מיליון פעמים בראש. אז הנה זה בא.

האם אני אהיה אמא טובה?

קצת מוקדם מידי בשבילי לחשוב על זה, אבל אם כבר אני חושבת על זה, אז נראה לי שכן. אף פעם לא אהבתי ילדים במיוחד וכשהייתי קטנה פחדתי להחזיק אותם. ידעתי שהיד השמאלית שלי לא חזקה מספיק (שיתוק מוחין המיפלגי של צד שמאל וזה) ופחדתי להפיל אותם או שבטעות יקבלו ממני מכה. את הבייביסיטר הראשון שלי עשיתי בערך בגיל 15-16 (לא מזמן), רק אז הבנתי שהחוסר יכולת הזאת לקחת אחריות על ילדים קטנים היא טיפשית לגמרי ואני מסוגלת להכל. ובכל זאת, משהו בי נהיה נורא עצוב כשהילדה בת ה-4 ששמרתי עליה רצתה לעלות לנדנדה ולי היה נורא קשה להרים אותה. אבל אני יודעת שאני אהיה אמא טובה. אני פשוט יודעת.

אם היתה לי בחירה בין למחוק את הזיכרון ולהתחיל מחדש, האם הייתי לוקחת אותה?

לא.עברתי כל כך הרבה. מפיזיותרפיה למוות ללימודים ולחוויות טובות. ראיתי מקומות ואנשים, ואין שום דבר בעולם שיגרום לי לרצות לוותר על כל זה. אני מאמינה בזה שכולנו נולדנו עם אופי מסוים, אבל דברים שעברנו משנים אותנו והופכים אותנו למי שאנחנו. אם יקחו לי את הזיכרון, מי אני אהיה? אי אפשר פשוט להתחיל מחדש. או, בעצם, אפשר, אבל אנחנו נעשה בדיוק את אותן טעויות, אז בשביל מה?

מה אני מחפשת בגבר?

הרבה דברים, אבל הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא שהוא צריך להיות יותר חכם ממני. שאני לא אצטרך לחשוב אם הוא יותר חכם ממני, אני אצטרך לדעת את זה.כל השאר בא אחר כך.

למה אני דוחה הכל לרגע האחרון?

כי אני עצלנית. ואולי כי התרגלתי כבר מילדות שאני לא צריכה להתאמץ הרבה. גדלתי עם מטפלת צמודה ואמא שלא הראתה שום דוגמה אישית למה זה משמעת עצמית. בקיצור, הייתי ילדה מפונקת, וזה שאני האחות הקטנה גם תרם לזה הרבה. בקיצור, המשמעת העצמית שלי לוקה בחסר.

מה באמת חשוב לי?

שלושה דברים:

1. אחותי. היא באה לפני הכל וכולם.

2. החברות שלי.

3. לימודים.

מה לא חשוב לי?

טבעונות. שיעורי ספורט. לסדר את החדר.

למה קשה לי כל כך להתחבר לאנשים אחרים?

שיפוטיות יתר, וחוסר ביטחון עצמי. ואני שונאת את כל העניין הזה כי זה גורם לי להרגיש כלבה מתנשאת, ואולי האמת היא שזה מה שאני, אחרי מעטפת של נחמדות. אני לא אומרת שהנחמדות שלי מזויפת, ממש לא. אני באמת רוצה לגרום לאנשים שסביבי, גם אם הם לא חברים קרובים שלי, להרגיש טוב. כשאני מחמיאה למישהו אני באמת חושבת ככה, ואני לא אומרת דברים סתם. אני מוכנה לעזור למי שצריך, בלי אגואיסטיות.אם מישהו מבקש שקל ויש לי ברור שאני אתן, אם מישהי מבקשת שאשמור לה על התא בשירותים אני אעשה את זה, מכל הלב. אבל בשביל להיות חברים שלי, באמת? אני צריכה להרגיש שיש לי מקום לדבר על דברים שהם מעבר לרכילות ולבנים ולדברים שיטחיים כאלה. זה שוב כמו עניין ה"מה אני מחפשת בגבר", אני מחפשת חברים שיהיו מעניינים אינטלקטואלית. וזה גורם לי להרגיש מתנשאת. ולפעמים אני חושבת שאני שופטת מהר מידי ולא מזהה אנשים שהם יותר ממה שהם מראים. וחוץ מזה, לפעמים אני לא יודעת איך לגשת ואיך להתחיל לדבר בכלל, חוסר ביטחון שמשתק אותי מול אנשים חדשים. וכל העניין הזה די עצוב. וחבל.

יש לי מלא לימודים לעשות. אולי אני אתרכז בלימודים במקום להתרכז במה לא בסדר איתי ואיפה יש מקום לשפר את מי שאני.

בכל אופן, שיהיה סופ"ש נעים, ואתם מוזמנים לשאול אותי שאלות אם משעמם לכם. (על מי אני עובדת, נו באמת)

דֶני