רגע, מה?

דמיינו לכם, שאתם חוזרים ממסע מפרך. כל כך מפרך, באמת, אתם מתים כבר לחזור הביתה ולשבת ולנוח קצת, ואולי לא אכלתם ושתיתם כמו שצריך ואתם מרגישים חלשים בטירוף. אתם מרגישים את החולשה נוזלת לכם בכל הגוף, צריך קצת להתאמץ יותר כדי להזיז את הידיים ואין מצב שאתם עוזרים לאמא להעביר את הסיר עם המרק מהגז לכיור כי אתם יודעים שיש סיכוי קטן שהוא יפול לכם מהידיים.

אז זככה אני מרגישה, רק בצד שמאל של הגוף. כל הזמן, כבר 17 וחצי שנה. זה מלידה. השרירים שלי גרועים, אין לי יכולת למוטוריקה עדינה בצד השמאלי ואני מרגישה את החולשה, כל הזמן. כבר התרגלתי, אני לא מכירה שום דבר אחר.

עד כיתה ו' היה לזה שם חמוד. ההורים אמרו לי שיש לי CP. בכיתה ו' נחשפה האמת לגמרי. CP, בשפת העם, זה שיתוק מוחין.

אז בכיתה ו' הבנתי. קוראים לי ירדן, ויש לי שיתוק מוחין מוטורי קל בצד השמאלי של הגוף. יש לי מזל, למען האמת. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. הוא היה יכול להשפיע על השכל שלי ועל כל הגוף שלי ואז הייתי כמו הילדים המסכנים האלה שרואים בטלוויזיה ביום וראייטי. אבל אני לא. אני מתפקת כרגיל, אני עושה הכל. כמעט. השכל שלי בסדר גמור, ויש שיאמרו שאני חכמה ובוגרת לגילי אחלה סיפור יש לי, יחד עם הסיפור על אבא שלי בטוח יקבלו אותי לאקס פקטור אם אני ארצה. (ואני לא. חרא תוכנית. זיוף אחד גדול. מסחטת דמעות.)

אז תודה לאל שיש לי וועדה רפואית בשבוע הבא. כי אם לא הייתה כנראה שלא הייתה נופלת עליי עוד פצצה של האמת.

כבדרך אגב, אמא אמרה שיש לי סיכוי לחלות באפילפסיה. סיכוי קלוש ממש, אבל זה חלק ממה שקורה כשיש לך שיתוק מוחין מסתבר. זה כנראה לא יקרה כי אם זה היה צריך לקרות זה כבר היה קורה, אבל זה לא הענין פה.

העניין פה שזה הגוף שלי, ואני אמורה לדעת על דברים כאלה, ולא אחרי 17 וחצי שנה כשהבעיה הזאת ידועה מגיל כמה חודשים!

וזה מתסכל. 

אני מתוסכלת. וכואבת לי הפאקינג יד ואני מרגישה אותה עכשיו יותר כי אני חושבת על השיתוק כל הזמן בשבוע האחרון בגלל הוועדה המזדיינת הזאת.

שיגמר כבר והכל יחזור להיות כמו מקודם.