רגע, מה?

קצת רקע

אם הייתי יכולה לחזור בדיוק שש שנים אחורה.. הייתי ישובה עם אבא על הספה בסלון, והוא החליף פילם במצלמה שלי. הייתי במין חוג צילום מטעם בית ספר ויום למחרת היינו אמורים לצאת לצלם אז הוא לימד אותי להחליף פילם.

אם הייתי יכולה לחזור לזמן הזה, לפני הסערה המתמשכת שתשנה את החיים שלי לעד, הייתי אומרת שלום. הייתי מנשקת אותו בפעם האחרונה ומסתכלת היטב בעיניו לפני שהכל מתחיל. הייתי מחבקת אותו חיבוק ארוך ואחרון.

ואחרי מילות הפרידה שטופות הדמעות, הייתי ניגשת לעצמי בת ה- 11. הייתי אומרת לעצמי שלא לדאוג. שאני אהיה בסדר ושיש מסביבי אנשים שאוהבים אותי ושישארו איתי. שאני אכיר אנשים מדהימים ושאני לעולם, לעולם לא אהיה לבד אם לא ארצה בכך. שיש לי עוד כל כך הרבה ללמוד ושאני טובה. מצוינת, למען האמת.

וכשאני מפעם אשאל את אני מעכשיו מה הולך לקרות אני לא אשקר. ואני אגיד שזה לעולם לא הולך לעבור, הכאב, אבל הזמן מקהה אותו לאט לאט.

אני לא אגיד לה על הקנאה באחרים, ואני לא אגיד לה על השכחה הנוראית ואני לא אזכיר לה שלילדים שלנו לא יהיה סבא. אני לא אגיד לה שאם יבקשו ממני עכשיו לצייר את המשפחה שלי אני לא יודעת אם אצייר אותו או לא.

ב-2.3.2008, אבא שלי נפטר באופן מפתיע, אנחנו לא יודעים ממה. זה היה יום ראשון בבוקר, ממש כמו השנה. זה הופך את השנה הזאת להכי קשה מבחינתי עד עכשיו בגלל הסנכרון הזה. כתבתי אלפי מילים, חשבתי מיליון מחשבות ובכיתי ליטרים של דמעות בשש השנים שעברו מאז. לפעמים באמצע היום או בערב או איזה טריגר גורם לי לבכות, ולמזלי הגדול אני מוקפת במספיק אנשים שתופסים אותי ונשארים איתי עד שהכל נרגע.

אני מודה לכל האנשים האלה, חלקם קוראים פה.

האמת, קצת עייפתי. עייפתי מלבכות. אבל העייפות הזאת היא רק זמנית עד שפתאום הדמעות יעלו מלוות במחנק בגרון, כי זה לעולם לא יגמר. לא משנה כמה אנשים יכנסו ויצאו מחיי, הוא היחיד שאני רוצה. רוצה אבל לא אקבל.