רגע, מה?

ראיתי שרלוק אז התקשתי להרדם

סופרת את הדקות עד סוף השבוע

אני שונאת שהחוסר ביטחון בגוף שלי מונע ממני לעשות דברי שאני צריכה לעשות, זה משהו שאני לחלוטין צריכה להתמודד איתו.

עשיתי מרתון של 16 פרקים של סקנדל בסוף השבוע, זה אומר שאני בטטת כורסא.

נהנת מהעובדה שאני יכולה לעשות מרתון של 16 פרקים.

נהנת מהיותי בטטת כורסא..

עד שאני צריכה לרוץ בשיעור ספורט ושבע שעות אחרי זה עדיין כואב לי הראש, ושורה 3 בפוסט הזה.

הכל קשור אחד לשני באופן שהוא יותר ממופלא

על הקיר בחדר יש לי פלקט שחברה שלי הכינה. על הפלקט יש המון תמונות שלי. אני תמיד חושבת שהפלקט הזה קצת נרקסיסטי.

המורה אמרה לי שהממוצע שלי קרוב לממוצע של הצטיינות יתרה, היא ביקשה ממני חצי בצחוק מול כל הכיתה להתאמץ בסמסטר הזה כדי שבטקס בסוף שנה תהיה נציגות בכיתה להצטיינות יתרה

אמרתי שטוב

לא התכוונתי לזה

לפעמים אני מנסה להנמיך את עצמי כדי לא לצאת מתנשאת.

כמו עכשיו.

הכל קשור אחד לשני באופן שהוא יותר ממופלא

עשיתי עבודה באזרחות עם כמה אנשים מהכיתה וגיליתי את נפלאות הגוגל דוקס

לפני איזה חודש וחצי גיליתי את נפלאות הקו המפריד בישראבלוג (כמו שאתם רואים)

לאחרונה הבנתי שאני לא אוהבת טובורג

ואני כן אוהבת מילר

ופידג', כי אני בכל זאת בחורה

גיליתי שאם לוקחים גזרי עיתון רנדומליים זה יכול להיות קולאז' יפייפה

גיליתי ש ln זה log בבסיס e

איזה כיף לגלות דברים חדשים

והכל קשור אחד לשני..כן, באופן שהוא יותר ממופלא.

שבוע טוב לכולנו,

ירדן

הציגו אותה בתור איילת. ידעתי שקוראים לה איילת, כמובן. הכרתי אותה לפני 8 שנים בערך, זה היה לפני שאבא נפטר אז הייתי אומרת בסביבות כיתה ד'-ה'. הייתי במין חוג דיאטה לילדים והיא הייתה איתי שם. אני לא זוכרת ממנה הרבה, רק את הפנים והשם. יצא לנו לדבר קצת אחר כך, היא לא זכרה אותי ואני לא אמרתי דבר על זה שאני מכירה אותה כבר.

קוראים לו יונתן. כשהוא בא מולי, ידעתי שקוראים לו יונתן וגם ידעתי את השם משפחה. זה היה במצעד הגאווה, אני הסתובבתי עם קבוצת חברים שלי והוא עם חברים שלו והחברים שלנו הכירו, אז יצא לנו לעמוד פנים מול פנים. הפעם, אמרתי לו שאני מכירה אותו. לא ניסיתי להתחיל איתו או משהו כזה, סתם אמרתי לו שאני מכירה אותו כדי להתחיל שיחה ולא לעמוד שם סתם בזמן שחברים שלנו מדברים. יונתן היה חבר של חברה מאוד טובה שלי לפני כמה שנים. קצת לפני שנפגשנו הוא הגיב לחבר משותף בפייסבוק אז סתם נזכרתי בו. כנראה שהוא חשב שזה מגניב, שזרה מוחלטת יודעת איך קוראים לו, וכבר באותו יום הוא דיבר עם הידיד המשותף ויצאנו קצת (לא יצא מזה כלום בסוף, אבל זאת הייתה חוויה נחמדה)

איתי. אני יודעת שקוראים לו איתי ואני גם יודעת שם משפחה. אני רואה אותו מידי פעם בבית הספר, הוא עכשיו בכיתה י'. את איתי הכרתי גם בסביבות כיתה ד'-ה', היינו ביחד בחוג אלקטרוניקה מטעם בית הספר. אני יודעת שהוא גר בחו"ל וכל המשפחה חזרה לארץ. אני רואה אותו בבית ספר כל השנים האלה אחרי ואני מזהה, והוא עובר לידי, לחלוטין לא מודע לקיומי ולא זוכר את מה שאני זוכרת- שסתם, ישבנו והלחמנו מעגלים חשמליים כשהיינו ילדים. עוד אחד מחוג אלקטרוניקה הוא יואב. יואב היה חבר טוב אפילו שהוא קטן ממני בשנה, כי כשהלימודים הסתיימו עד שהחוג התחיל הייתה לנו בערך שעה, אז היינו נשארים ביחד בבית ספר. אפשר להגיד שהייתי קצת מאוהבת בו. אני רואה אותו כל הזמן בבית ספר היום, הוא מאוד פופולרי בשכבה שלו ומאוד אוהבים אותו. אותי, הוא לא זוכר.

פעם, בחוג ההוא של הדיאטה הגיע ילדה בשם ספיר. לקח לי הרבה זמן יחסית אליי, בערך חמש דקות, כדי לזכור מאיפה אני מכירה אותה. שוב, הייתי בכיתה ה' בערך ונזכרתי שהיא הייתה איתי בגן טרום חובה. אמרתי את זה ואמא שלה הייתה שם, ואמרה שאכן היא הייתה באותו גן שלי ובאותו המחזור. היא התפלאה מהזיכרון שלי ואמרה שזה נפלא ועולם קטן ואיזה יופי שזכרתי.

יש לי עוד כל כך הרבה סיפורים כאלה. לו קוראים שון, הוא היה איתי בגן. זאת טליה, גם היא הייתה איתי בגן ופעם השיער שלה היה מתולתל. אני גם זוכרת שם משפחה ושיש לה אח תאום בשם יובל. זאת נועה, היא לומדת איתי במגמה אבל היא בטח לא זוכרת שבכיתה ב' רבנו באיזה אירוע שהיה בבית התרבות, אני לא ממש זוכרת על מה אבל זה היה בפורים כי אני זוכרת שהייתי עם תחפושת. לזה קוראים תומר, לומד שנה מתחתיי. נדב בעט לי בג'ירפה שהכנתי מחימר בחוג אומנות בכיתה ב', הוא יודע מי אני כי אני איתו בשכבה אבל את זה הוא בטח לא זוכר. את אורי פגשתי בכיתה ו', הוא היה מבית ספר אחר והייתי בטוחה שהוא גדול ממני. פגשתי אותי במרכז ביישוב שלי כשכל אחד מאיתנו היה עם קבוצת חברים אחרת. שאלתי אותו בן כמה הוא, אני לא זוכרת מה הוא אמר אבל אני כן זוכרת שנעלבתי ממנו. הוא יושב מלפני בכיתת מתמטיקה אבל אין סיכוי שהוא זוכר, הם אף פעם לא זוכרים.

כבר מגיל צעיר, צעיר מידי, הבנתי שהכוח שלי הוא בצפיה. אני הצופה. אני מכירה את כולם בפנים ובשם, אני הרואה והלא נראית. ביסודי הייתי מסתובבת בין כולם, רואה את כולם משחקים אבל כמעט ולא נכנסת למשחק בעצמי. אלו חיים של בדידות. זה להתאים עצמך לסביבה, זה לשמוח כשכולם שמחים ולהיות עצובה כשכולם עצובים או כשמישהו ספציפי עצוב. באמצע החטיבה ניסיתי לשנות את החלק הזה בי, ניסיתי להשתלב ודי הצלחתי. גם עכשיו אני נאבקת למצוא מקום, להשתלב, אבל נמאס לי לשקר לעצמי. נמאס לי להתכחש לחלק הזה בי שחי בבדידות וצופה בכולם. זאת אני.

הזיכרון הטוב הוא ברכה וגם קללה. אני זוכרת את כולם, או לפחות את רובם הגדול מאוד. בפנים או בשם או גם וגם. אף אחד, אף אחד, לא זוכר אותי.

לפני חודש או חודשיים הייתה לי שיחה עם שותפה של אחותי שלא עוזבת אותי. זה היה ביום הולדת של השותפה השניה, והגיעו הרבה אנשים שאני לא מכירה וגדולים ממני אז החלטתי פשוט לסגת מהאזור. בכל אופן, בזמן המסיבה הייתי בחדר של השותפה, ואני לא זוכרת על מה דיברנו בדיוק, כנראה על זה שהחוויות שאני עוברת שם הן לא בדיוק דברים שאנשים בגיל שלי חווים בדרך כלל, גם הדברים הכי שגרתיים שם. ואז היא אמרה לי, בפשטות, שהכל נופל ובא והולך בדיוק בזמן. לכל דבר יש זמן, וגם אם זה נראה הזמן הלא מתאים, זה היה צריך לקרות עכשיו ולא מוקדם יותר ולא מאוחר יותר. היא יודעת על מה היא מדברת. עובדת סוציאלית באיזה בית ספר, בת 30, ורק עכשיו עכשיו תהליך ארוך ומלא תהפוכות של יציאה מהארון. לפעמים נראה כאילו היא עוברת את גיל ההתבגרות ואת שנות העשרים המוקדמות מחדש. אבל הפעם היא מי שהיא באמת.

אז כן, הכל הכל בא בזמן. לכל דבר יש זמן.

בעבר, הייתי עסוקה בעיקר ללדאוג מה יהיה איתי, תמיד פחדתי שאני אגדל להיות מחוסרת עבודה וכיוון בחיים. הייתי בוכה (אני זוכרת לילה מסוים בכיתה ח' או ט'. כאילו, באמת!) כי לא ידעתי להתמודד עם המחשבה על עוד 70 שנה (טפו טפו) של חיים. זה כל כך הרבה זמן. אומרים לנו שאנחנו מתכננים תוכניות ואלוהים צוחק, הדבר הלא צפוי הבא בא מעבר לפינה, קרוב אך בלתי נראה- ובכל זאת. הנה אנחנו, הנה אני, מתכננת תוכניות וחושבת על העתיד. כשבעצם, הכל בא בזמן. אין באמת מה לדאוג ממה שיהיה, אין באמת דרך להתמודד מעכשיו עם מה שיבוא מחר או בעוד שנה. אני רוצה להיות האדם הזה שמסתכל על עכשיו, ואוהב את החיים שלו עכשיו, ולא איך שהם אמורים להראות בעוד כמה שנים. זה להסתכל על האנשים שמסביבי ובמקום להיות עצובה על זה שבוודאי הם ייעלמו מהחיים שלי עוד כמה שנים, אני פה איתם כאן ועכשיו. ו-וואו, הם נהדרים.

אני לא אומרת שזה לא חשוב להציץ לעבר לעתיד, ואני עושה את זה. אני עושה את מה שאמור לעזור לי בהמשך, בגרויות וכאלה, אבל אין לדעת. לכו תדעו מה יקרה מחר. אבל היום? היום טוב לי.

(שיר של סוף שבוע כדי להמתיק את תחילתו)

שאלה קטנה ולא קשורה:

הייתי עם ידיד שלי בתחנה מרכזית ת"א בשבת בערב, איחרתי לאוטובוס והלכתי איתו צמוד לתחנה המרכזית לכיוון הכניסה של רחוב לוינסקי, איפה שיש מלא חנויות ואיזה מועדון וסקס סטייל או משהו כזה. בכל אופן, התחלתי להרגיש לא בנוח אז נצמדתי אליו, והוא אמר לי להפסיק ושזה נראה כאילו אני מתה מפחד (מה שהיה יכול להיות נכון אבל המחשבות שלי היו עסוקות בזה שאני לגמרי הולכת לפספס את האוטובוס שלי). הוא אמר שאסור שזה יראה כאילו שאני מפחדת.

האמנם?

כאילו, אם אני נראית מפוחדת אז זה הופך אותי ל"טרף קל" (אלוהים. טרף קל. אוי.) יותר מאשר אם אני נראית בטוחה בעצמי?

התשובה היא כן, נראלי, אבל בכל זאת, מעניין לדעת מה יש לאנשים להגיד ואין לי עוד פלטפורמה לשאול את זה.

אני באמת מנסה להפסיק לפחד. אני מסתובבת באזור הזה הרבה והפחד החצי רציונלי חצי לא כל הזמן חודר. הם אנשים, רק אנשים. אבל חלק קטן מהם הם מפלצות במסווה של אנשים. ולכי תדעי מי עובר מולך עכשיו.

לילה טוב ושבוע טוב לכולנו

ירדן