לפני 5 שנים, הייתי בחופש הגדול בין כיתה ה' ל-ו'. שזו עובדה די הגיונית בהתחשב בעובדה שאני בת 16 היום.
הלימודים התחילו באחד בספטמבר, והכל פנאן.
אחותי אז בדיוק הייתה איפה שאני היום, עולה לכיתה יא'. והייתה לה חברה, שקוראים לה בר. בר נולדה ב11 באפריל, כלומר חמש שנים וקצת לפני, כלומר שאפשר להגיד שאני היום בערך באותו גיל שהיא הייתה לפני חמש שנים.
ומחר, ב- 28 לאוגוסט ימלאו חמש שנים למותה של בר, מאלרגיה לחלב.
ואני חושבת לעצמי- זה לא הגיוני! זה לא הגיוני שכשבר נפטרה הייתי בטוחה ששש עשרה זה גיל גדול ובוגר, ופתאום אני בת 16! ואני לא מרגישה גדולה ובוגרת, אני עוד לא מרגישה שהחיים שלי התחילו לגמרי ואני לא מסוגלת להבין איך החברה הכי טובה של אחותי שהייתה גדולה ממני עכשיו קטנה ממני, ותמיד תישאר קטנה ממני, בת 16 לנצח.וזה מטורף! זה פאקינג מטורף והדבר הכי הזוי הוא שבהרגשה שלי בר תמיד תישאר יותר גדולה ממני, מה שבר עשתה בחייה הקצרים משלי תמיד יהיה משהו לשאוף אליו, בר לא תשכח.
ובגלל זה אני כותבת את הפוסט הזה במקום לישון (נאא, בתכלס אני לא אצליח לישון גם אם ארצה)
כי אסור לשכוח שהייתה בר, ושבר חייה פה.
ביום חמישי אלך לאזכרה שלה, אבל יותר חשוב מזה אני אעשה את השנה הזאת, שהיא לא תעבור אף פעם, טובה גם בשבילי וגם בשבילה. אני אחייה את החיים במלואם ולא אשכח אותה לרגע. כי בר תמיד תישאר יותר גדולה ממני ובר תישאר תמיד איתנו.
שנה טובה ומוצלחת, מלאה חוויות, טיולים חיוכים, חניכים ומה שרק תרצו.
ירדן.
עוד על בר בסרט שנעשה במגמת הקולנוע בתיכון שבו למדה:
הימים עוברים בלי שום דבר מיוחד. אני אוהבת את זה. את השקט, את המנוחה, את העובדה שאני חופשייה לעשות מה שבא לי (ובדרך כלל בא לי לשבת מול הטלוויזיה או לקרוא, ובעיקרון לא לעשות כלום)
אני מסוגלת להיות בבית שבועות לבד, בלי לראות אף אחד ולא להשתגע. חברה שלי לא ממש מבינה איך זה אפשרי, אבל עובדה.
תכף יגיע השלב של ההתכוננות לשלב הבא, יא'.
אני גדולה?
תלוי את מי שואלים.
.
בעלה מת ממחלה, יש לה חמישה ילדים ובחור לא נאמן שקטן ממנה בכמה עשרות שנים, שאיתו בגדה בבעלה לפני שנפטר. והאישה עברה כמה ניתוחים שחתכו ושאבו ומתחו ועכשיו היא נראית טוב, ולא שמנה (מאוד) כמו פעם.
ואני מרחמת עליה , מהסיבה הפשוטה ביותר שכשתקעו לה טבעת בוושט כדי שלא תוכל לאכול,
היא אוכלת בכל זאת,
ומקיאה את הכל בשירותים. וככה כל הזמן.
ניתוח קיצור קיבה לא יכול לשנות מוח, ובמיוחד לא מוח של אדם שמן. וככה היא אוכלת ודוחפת בכל זאת כמו אדם שמן ומקיאה את הכל. ואני, בחדר ליד, שומעת את הכל ויודעת, שלא משנה כמה אשקול בעתיד (וסביר להניח שהרבה) אני לא אחתוך, ולא אשנה, ולא אקיא בחיים.
זה פשוט לא שווה את זה.
והאישה הזאת? הסלידה ממנה ומכל מה שעשתה בחיים התחלפו ברחמים על החיים הטיפשיים והשיטחיים שבחרה לעצמה.
.
"לא יזיק לך לרדת עשרה קילו, ואת יודעת את זה."
(אמא)
נמאס לי להתעסק בחרא הזה של איך הגוף שלי נראה. אבל אני מוקפת וזה מסביב כל הזמן. ולמרות החוזק שאני חושבת שיש לי אני לא מסוגלת לעזוב את הנושא בצד.
טוב אז רציתי לכתוב על משהו חשוב ועקרוני אבל עכשיו שלוש בלילה אז זה לא הולך לקרות.
עייפות.
ולכן, בקיצור:
ראיתי את גמר התעמלות אומנותית עד שנמאס (לאיזה מקום הגיעה נטע ריבקין?)
גם את זה של המרוץ שליחים עם בולט ובלייק האדירים.
ועוד מעט זה נגמר ובאולימפיאדה הבאה אני אהיה לקראת סוף השירות הצבאי שזה מוזר ומשעשע באותו זמן. מדהים כמה יכול לקרות בארבע שנים, לא?
ראיתי את הארי פוטר 7 חלק ב' עם חברים היום. בקיצור רב ביותר- שרביט הסמבוסק! השרביט הכי טוב בעולם!
הלכתי לקנות ספר במתמטיקה לשנה הבאה. שאלתי אם יש משומש אבל הסתבר שלא. למה? כי תוכנית הלימוים השתנתה. התגובה הראשונה שהייתה לי היא לקלל את הכוסשלהאמא הצולעת של משרד החינוך שמשנה את תוכנית הלימודים כמעט כל פאקינג שנה. בחישוב פשוט, השנה נבזבז יותר מ- 1000 שקל על ספרי לימוד, ועוד לא התחלנו לדבר על מחברות, יומן ואולי כמה עטים חדשים.
זה לא שהמשפחה שלי במצב כלכלי שלא יכול לעמוד בזה. ממש לא. אבל עשירה אני גם לא. והדבר הזה מעצבן אותי ברמות.
חוק חינוך חובה..מה?
אין כסף אין חינוך. עצוב וחבל.
וגם האריזות של הקורנפלקס! כוסשלאמם.
אותה אריזת קרטון, פחות 50 גרם קורנפלקס, ובאותו המחיר.
גזל!
לילה טוב.
וחלומות על קורנפלקס דליפקאן בחבילה של 700 גרם ב- 18 שקל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
