מפה והלאה

המורה שלי לתיאטרון נהג לומר את זה הרבה ובסוף זה גם זרם לתוכי. 

פעם הייתי כמו כולם. הייתי חיה מיום ליום, משעה לשעה ומתעלמת. הייתי מתעלמת מקיומו של היקום והייתי חיה בבועה הקטנה שלי עם החברים היקרים שלי ודי. כמו כולם הכול סבב סביבי (לא תמיד ככה אצל כולם אבל תשימו לב להמשך) החיים התמקדו רק בי. החיים שלי.

כיתה ח'. אני סוף סוף מקבלת את החוג המזורגג שאני רוצה ! אני בתיאטרון. וואי זה נשמע ממש מגניב לא? לשחק קצת, לצחוק. 

אז זהו. שבשלב מסויים זה הפסיק להצחיק. הייתי באה לשיעורים האלה לא כדי לצחוק עם כולם, אלא כדי ללמוד באמת. הפסקתי לתפוס את זה בתור משהו שהוא סתמי והתחלתי להתלהב מהאמיתיות שבדבר. 

כיתה ט'. משבר זהות מטורף. אני לא יודעת מי אני יותר. השיעורים האלה נהיים יותר ויותר מעניינים ואני נהיית יותר ויותר אפאתית. הוא חוזר וחוזר וחוזר "לראות ולהסתכל, להקשיב ולשמוע" להסתכל על מה דגנרט?! אני לא מבינה אותך ,תעזור לי... מה אתה רוצה מחיי העלובים? תפסיק, אל תתקרב אתה תפוצץ לי את הבועה , תזהר! תתרחק ומיד , טוב לי כאן. 

בום.

"כל העולם כל הזמן רץ רץ רץ רץ רץ רץ! דיסקים, משחקי מחשב, טלפון, פלאפון, מחשב נייד, מחשב נייח, אייפון, מייל.. טאק טאק טאק וביי ביי, הלוווו? שנייה, אונו מומנטו, סטופ כדור הארץ! תעצרו רגע. תעצרו שנייה.. תחשבו! מי אני? מה אני? איפה? מה הנסיבות שלי? למה אני כאן?" 

למה באמת? שיט. מאוחר מדי. 

תרגיל מספר אחד: "מי אני?" . תרשמו על דף מי אתם ותציגו קטע. מה את צוחק? אני זאת אני! מה הבעיה? (בזמן שכל שאר הילדים בוכים שקשה להם). יושבת. חושבת. איך יכול להיות שלי אין מה לכתוב עליי ? זה מדהים. אני לא מכירה את עצמי. מי אני מי אני מי אני? אוקי בואו ננסה. מה אני עושה הרבה? כועסת.. מי האנשים שאני מכירה.? אני חברותית. כן חברותית! יופי מייקל הצלחת! איך את מתמודדת עם דברים... מבקשת עזרה? לבד? ומה אם את נופלת.. את אומרת לכולם אבל האם את באמת נעזרת לאחרים. מישהו עוזר לך ?! לא. את בכיתה ט'. אף אחד לא עוזר לך. בעצם יש רק שתיים, וההמשך בהתאם.

העלתי קטע. יער. חשוך. אני נופלת ולא מצליחה לזוז. אני עושה הכול כדי לקום בלי עזרה. אני נופלת שוב. ושוב. ושוב. ובסוף חברה אחת באה לעזור לי. היא אמרה לי אחרי הקטע "מוזר שבחרת לסיים את זה ככה.. את בדר"כ לא צריכה עזרה מאף אחד, את מצליחה לבד" ומה עם הפעמים שאני לא? מה קורה כשאני נופלת? מי יתפוס אותי? 

תודה לך מורה יקר. פוצצת לי בועה. אבל עכשיו אין לי מושג מי אני. עובר שיעור ועוד אחר ועוד. 

ושוב. "לראות ולהסתכל, להקשיב ולשמוע". מה הוא מנסה להגיד לי... מה אני מפספסת?

תרגיל אחר: תשכבי על הריצפה ותקשיבי. תקשיבי לכל  פיפס בחדר. לא צריך ליצור אותו, הוא יקרה. בינגו!

את לא צריכה שיקרה משהו ברחוב כדי שיהיה על מה להסתכל! את פשוט צריכה להפנות את המבט, להתקע על פרטים. תסתכלי על ההתנהגות, תחקרי ואולי אפילו תמצאי את עצמך בסוף!! כן ! את יכולה !

מאז, אני כל הזמן מסתכלת. בעיר המנוכרת והמגעילה שלי זה כבר נראה כאילו אם אני מסתכלת זה או שאני שונאת או שאני מעוניינת בקשר. אני צריכה להסתכל! ואי אפשר.. כי זה יראה מוזר. אבל *** ,אני פה כדי שאני אוכל! כל עוד זה לא פוגע בי פיזית, כאן אני נמצאת! תנו לי לראות.. תנו לי להקשיב ולשמוע הכול. תנו לי לראות את עצמי בכם, אני מתחננת. 

שנה. שנה שלמה לקח לי לקלוט מי אני. הבנתי דבר פשוט... כולם בטוחים שהם מכירים אותי, והם לא. לפעמים אני חושבת שהחבר הכי טוב שלי לא יודע מי אני באמת. אבל בעצם מי אני? עכשיו אני יודעת.. (למרות שאני בטח ממעיטה מערכם של חלק מהאנשים החשובים לי).

אני ילדה עצלנית ובכיינית. אני אוהבת לעזור, זה עושה לי טוב. אני אוהבת שאומרים לי תודה על משהו שעשיתי. אני אוהבת שגאים בי. אני אוהבת לבכות ואני אוהבת גם שאנשים יראו את זה לפעמים (למרות שבזמן האחרון הדבר היחיד שעשיתי היה להסתיר את זה שחרא לי). אני אוהבת כשאוהבים אותי ואני שונאת כשונאים אותי. לא אכפת לי מה חושבים עליי, אבל אני שונאת שאנשים מרשים לעצמם לשנוא אותי סתם. אני שונאת שאני מנופפת למישהו ומחייכת והוא מתנהג אליי מגעיל. אני שונאת שאנשים תופסים את עצמם כלא צבועים, כי כולם כאלה, ואני מודע אני צבועה !! במידה כמובן, אני לא מגעילה להחליא. לפעמים אני צבועה כי ככה מתקדמים ואתם יודעים מה? החברה הפכה אותי לכזאת. הייתי הילדה הכי מתוקה והחברה גרמה לי להשתנות. אני רזה כי אני רציתי, אבל גם כי הרגשתי רע. אני רעה, כי אי אפשר להיות טובים עם כולם. 

אני עושה את כל הדברים האלה ועוד הרבה, אבל אני מודה! אני לא מושלמת ואני (כמו כמה אנשים אצלי בפייסבוק לדוגמא) לא משלה את עצמי. הפכתי להיות הילדה הכי מודעת לעצמה שיש. והכי מצחיק אותי (תהרגו אותי וזהו) שהילדה שהכי מתלבשת כמו שרמוטה כותבת על הקיר: "איזה נוסטלגיה זה בגדים" כן אה? 

אנשים יודעים כשיש לי בעיה איתם, אבל אני לא נכנסת לריבים. אני מרגישה שזה מטומטם לגמרי. אני לפעמים חמת מזג אבל זה עובר לי בשניות... אבל משהו כל כך (!) מציק לי, כשאדם יורד עלי סתם, קורא לי בשמות סתם, אפילו בצחוק. אני ריגשי כל כך כשזה מגיע למילים חסרות תכלית. 

אם רק אנשים היו מייחסים איזשהי חשיבות מזדיינת למילים... אתם משתמשים בהם כל יום. אתם לא יכולים לתקשר עם הגוף? 

אז,

מילים זה כל מה שיש לכם.