מפה והלאה

רציתי להתחיל את הפוסט הזה על המגן הראשון שלי או אפילו על הסחרחורת הנוראית שהייתה לי כמה שעות אחריו והלחץ שהייתי בו. רציתי להתחיל בכמה שבוע קשה היה לי וכמה ההורים שלי לוחצים עליי אבל עוד פעם אני מוצאת את עצמי חושבת על אחרים.

איפוק עצמי,רבותי, איפוק עצמי.  

אני מתאפקת כל יום, כמו כולם. אני מתאפקת לא להעיף לאנשים מכות כשהם מעצבנים אותי(בהגזמה). מתאפקת לא לריב. מתאפקת לא להתפרץ לדיבור של אחרים כשמשהו מפריע לי. אבל זהו איפוק בסיסי.. אם משהו מפריע לי אני אתאפק כמה דקות ואני אפנה למצב רגועה. למדתי מניסיון שאיפוק לאורך זמן גורם להתפוצצות מטורפת, לבכי, לבעיות נפשיות וכד'. 

אני גם מאמינה בטוב של אנשים. מאמינה שאפשר למצוא טוב בכל אחד. בזה הרגע נזכרתי שהיה לי אפילו חלום כשהייתי קטנה שהצלחתי לעזור לרוצח לצאת מהפשע או משו כזה ושיכנעתי אותו לא לרצוח אותי. 

אבל העולם קר. בעולם הזה אתם לבד, לבד לגמרי. אני מבינה את זה באופן אישי ובוגר, אבל אני לא מצליחה ליישם. אני בקושי מסוגלת לשבת לבד בחדר. אני גם לא מסוגלת לשבת עם ההורים בסלון כי אפילו אחרי הסחרחורת הנוראית שהייתה לי אתמול (הרגשה דומה לשל שתיית כמות מכובדת של אלכוהול) יבקשו ממני לעשות, להכין, לנקות. שאם כבר מדברים הם נלחצו לגמרי, אפילו בדקו לי לחץ דם. 

העולם הזה נוראי ומנוכר. אתם יכולים להאשים את כל הגורמים עד מחר. את הפייסבוק ושאר הרשתות חברתיות. את הטלפון, את האינטרנט. אבל הבעיה מתחילה באנשים שדורכים ורומסים רק כדי להגיע למעלה.ובאנשים אפאתיתיים. בקיצור באנשים שלא מסתדרים עם דעה אחרת ושלא מסוגלים להתווכח אלא כל הזמן רבים רבים רבים. לי מספיק לדרוך על הרגל ואני מורידה אגרוף(דימוי, אני לא כזאת אלימה), כי אני מאמינה בטוב של אדם עד שהוא פוגע בי.. למרות שאני גם לא נוטרת טינה אחר כך (וואו אני מתוסבכת . . .)

אתמול נשבר לי הלב. הרגשתי כאילו תקעו לי סכין בגב והיום סובבו אותו. חברה שלי נכנסה לקטטה עם חברה אחרת שלי. אחת מהן יותר קרובה, אבל השניה לא פחות חשובה. היותר קרובה אומרת שהשנייה יצאה עליה סתם ובאמת הפחות קרובה סתם זיינה בשכל(תסלחו לי על זה), אבל בכל מקרה ליותר קרובה אין זכות להרים יד... 

איפוק עצמי. הפחות קרובה יודעת להעלות על העצבים והיותר קרובה שיודעת את זה צריכה לדעת להתרחק ולשתוק! כי זה קשה, וזה מעצבן אבל זה איך שזה. ואתם יודעים מה?! עמדתי לסלוח לה למרות שאני יודעת שחברה אחרת שלי, נקרא לך ננה, קרובה מאוד לחברה שפחות קרובה אליי. קרובה ברמה של לא תוכל לסלוח בחיים. אני עמדתי לסלוח במידה מסויימת, לא לשכוח אבל קצת להבליג.. כי היא עדיין חברה... 

אבל אתמול היא פשוט פגעה בי אישית. היא הרסה אותי. "מייקל, אם את היית יוצאת על מישהו סתם, לי לא היה חבל עלייך, אני לא הייתי מגנה עלייך". חתיכת כלבה. את כרגע עשית את זה, הרבצת סתם. אני גוננתי עלייך וגם גוננתי עליה. שתיכן חברות ובכל זאת ניסיתי לשמור על שתיכן במידה מסויימת.. ואני מוכנה לסלוח לה ולך, ואת יורקת לי בפנים? ירד לי ממך בתור בת אדם נושמת. את מייצגת צד שאני לא אוהבת באנושות. את מגעילה אותי. אל תצפי שאני אחזור לדבר איתך. אני חשבתי שאני אדם שסולח אבל כאניראה שלפעמים זה פשוט לא שווה את זה. כולם אמרו לי שאני לא צריכה לדבר איתך ואני האמנתי בטוב שבך ואת סמכת עליי כמו שלא סמכת על אף אחד, אבל את שברת אותי. אל תצפי שאני אדבר איתך. שלא לדבר על זה שננה הסכימה להתקרב  אלייך רק כי היא ידעה שאת חשובה לי. וננה קרובה אליי יותר מכל אחד אחר, למרות שהתקרבתי אליה רק השנה, היא מכירה אותי מכיתה ז' והיא חשובה לי. אני יודעת שאני לא הכי קרובה אליה אבל אני מספיק קרובה כדי שיהיה לה אכפת.... אז דיי. 

אני כל כך נסערת שאני לא מסוגלת לנוח. לכעוס. לישון... אני צריכה לנוח בגלל הסחרחורת והכול ואני לא מצליחה.. אנשים אוהבים את זה שלי אכפת מהם, אבל הם לא מסוגלים לקבל את זה שגם אני מתעצבנת לפעמים, ומתעצבנת באמת. זה נראה להם מצחיק, אולי הקול שלי ילדותי? 

אתמול כשיצאתי מהכיתה ולא יכולתי ללכת, כל מה שהיה לאנשים להגיד זה שאני משחקת אותה, שאני סתם רוצה תשומת לב והריצו בדיחה על זה שאני בטח בהריון או משו.

ככה אתם מכירים אותי? ...