מפה והלאה

אני ילדה קטנה ובכיינית. אני נוטה לחשוב שאני מחושבת וכד' אבל כאניראה שפשוט לא. 

אני ילדה שאוהבת לצחוק על הכול וככה אני מתמודדת עם החיים. מפחיד לחשוב שאנשים בכלל לא קולטים אותי.. יש אנשים שכל כך קל להבין מה הקטע שלהם ואני לא כזאת. למרות ש.. דווקא החבר שלי, שאני לא תמיד מרגישה שאני הכי "אני" כשאני איתו, הכי קולט וקורא אותי כמו ספר פתוח.

אני לא אוהבת את עצמי כשאני איתו. אני מרגישה שאני משקרת לו למרות שהשפתיים והלשון אומרים רק את האמת. אני חושבת שאף פעם לא שיקרתי לו ואפילו סיפרתי לו יותר ממה שהחברות הכי טובות שלי יודעות. (היחיד שיודע יותר ממנו זה יהיה הידיד הכי טוב שלי, אבל זה רק בגלל שהוא מכיר אותי מחיתולים וזה לא דברים כאלה קריטיים).  ובכל זאת, אני מרגישה כאילו כואב לי להפתח ולהיות השטותניקית הזאת שאני תמיד עם כולם. שמתי לב לזה כשחברה שלי אמרה לי את זה מולו ופשוט קלטתי למה אני מרגישה שאני משקרת לו כשאני לא. הרבה זמן אכל אותי מבפנים הקטע שהוא לא מכיר אותי. אולי הוא מכיר אותי טוב מדי, אני לא נגד..

הבעיה האמיתית מתחילה כשאני פשוט לא יודעת מה הוא חושב. או שכן? 

כשנכנסתי איתו לקשר הוא כל הזמן אמר "כנות,כנות,כנות". אני חושבת שבאותו זמן לא באמת הבנתי מה זה אומר עד שהתחלנו להתקרב יותר ויותר וההסבר לא איחר לבוא. כנות זה לדעת הכול אחד על השני ולא לפחד מזה. כנות זה לא לפחד לקבל את האמת על השני. כנות זה לדבר על הכול, כולל הדברים הקשים, כאילו הם הקלים ביותר לדיבור. כנות ופתיחות במלואן. 

הוא אומר את כל זה ואני מאמינה לו, ואין סיבה שלו. כל מי שיכיר אותו ידע אין בעיה עם זה בכלל.. 

לא מזמן חברה שלי והחבר שלה נפרדו. הם היו ביחד משהו כמו ארבעה חודשים והכול ביניהם נראה בסדר, מבחוץ. למרות שזה היה זוועה... הוא כל הזמן אמר שהיא חופרת והיא כל הזמן אמרה שהוא לא מקשיב לה. תמיד יש לה בעיה של חוסר תקשורת. הדבר מעלה בי שתי שאלות. 

שאלה מספר 1: מה גרם לחוסר התקשורת הזה? 
שאלה מספר 2: האם גם לנו יש מתחת לפני השטח בעיות כאלה?

אז השאלה הראשונה נורא פשוטה, האופי שלהם בעייתי. האחד לא מוכן להקשיב והשניה לא יודעת איך לפנות.

אבל השאלה השנייה טיפה מורכבת. דבר ראשון, אצלנו זה פשוט בחוץ. יש בעיות ואנחנו מודעים להן. מה שאצלם לא היה. וגם, אנחנו יודעים איך לדבר עליהן ולפתור אותם. ויש עוד מיליון תשובות אפשריות אבל המסקנה העיקרית שיצאה לי מכל הסיפור הזה היא... איך לעזאזל הייתי מסתדרת אם לא הייתי פוגשת אותו והייתי נמצאת במערכת יחסים הרוסה כמו זאת של החברה שלי? אני חושבת שסוף סוף קלטתי למה מוסד הגירושין גדל משנה לשנה...

למרות שאגדות דיסני זה נחמד והכול (ולמרות שאני מרגישה כמו נסיכה) אהבה היא יותר מניצוצות ופוצי מוצי. אהבה זה להתרגל לאדם ולקבל אותו.

אדם שלא מוכן לקבל את התפיסה הזאת, כאניראה לא יוכל למצוא אדם לחיים בזמן הקרוב(או שיפנו ישר לגירושין כשזה ביי ביי ניצוצות) ולחיות בסרט שאתם תהיו יחד כל החיים זה בעיה. 

אני אדם נורא רומנטי והכול ואני כן מאמינה ברגש, אבל אני גם הגיונית..

אולי קצת מוקדם לי מדי להיות הגיונית.