מפה והלאה

נכנסנו לחדר והדופק שלי עלה. איך את משאירה אותו פה כל הלילה? ואיך את מסבירה את זה לחברות בחדר? 

התשובה לא איחרה לבוא. דיברתי על זה עם החברות לפני זה, אז כשהחלפתי נעליים והן ראו אותו, הדבר היחיד שהיה להן לעשות הוא לעמוד מאחוריו ולעשות *גבות גבות*. אוך, הילדותיות המתוקה. כמה אני אוהבת אותך. הן יצאו מהחדר וכל מה שהיה לי לעשות עכשיו זה למצוא תירוץ לזה שהוא ישאר בחדר. ישבתי על המיטה שלי והחלפנו כמה מבטים. הוא החמיא לי שוב ואני שוב הסמקתי. הוא קרה לי חמודה ואני צועקת מבפנים "בוא אליי כבר מטומטם!!". אם הכול רק היה יכול להיות פשוט....  כאילו שהחיים שלי מושלמים, פתאום הוא הביא הערה שסידרה אותי כל כך.

"וואי איך כואב לי הגב" הוא אומר ואני מתחילה לחשב את האפשרויות שלי. סתם, אתם חושבים שאני לא מבינה רמזים?

"בוא, תשכב אני אעשה לך מסאז'".
"באמת?" הדרך ללב של גבר כל קלה...

"ברור, תשכב!"
"טוב.." הוא חייך ונשכב על המיטה וחיכה. 

הוא נשכב על המיטה. ישבתי מעליו ורק שמתי את הידיים שלי בעדינות על הגב שלו ונתתי להן לשחק קצת בזמן שהוא הוריד את המשקפיים לריצפה והפעיל שיר חמדמד. עכשיו, כשהכל היה בידיוק איפה שרציתי את זה( אני, הוא והמתח המיני.. האינטימיות המפתיעה.)נותר לי רק לחשוב שלפני דקה, הוא היה סתם עוד אחד בבית הספר ועכשיו הוא פה. דחקתי את המחשבה הזאת אל עומקי תאי המוח שלי, כי ידעתי שהמחשבה שרק הכרתי אותו תעצור אותי בשלב מסויים. ובכל זאת, נראה כאילו הוא מבין מה הבעיה שלי.. אפילו שלא דיברתי הרבה באותו יום ורק הערתי הערות(הדרך ללב של גבר,זוכרים?), אפילו אז כל מה שהוא אמר נשמע לי כל כך מוכר וקרוב. הוא נשמע לי מבין. הוא הבין. הוא לא אחד מהילדים הקטנים שאני נהנתי לשחק איתם. איתו היה לי סיכוי למשהו אמיתי וידעתי את זה. כשאני חושבת על זה עכשיו, נראה לי כל כך טבעי לשבת עליו שם ולדבר איתו, שאפילו לא התאמצתי להדחיק את המחשבה שרק הכרנו. היא הלכה בעצמה, היא יודעת את מקומה.

התחלתי לעסות את גבו העליון בכוח ובעדינות. אולי אפילו באיזשהו מובן ניסיתי לגרות אותו. טוב נו, ניסיתי לגרות אותו. עיסיתי מלמעלה למטה וקיוויתי שהוא פשוט יסתובב ויגמור את העניין הזה כבר שם. המשכתי להעביר את ידי על גבו בתנועות איטיות ונשמתי באיטיות(למרות שממש התרגשתי, אני טובה בלהסתיר דברים).  

לפתע, החליטה להכנס חברה שלי לחדר, בשיא, ולהפריע לנו. אני, אינסטנקטיבית, קפצתי ממנו. וכך חוזר חלילה. היא המציאה תירוצים מטומטמים ואני לא הבנתי למה לא נעלתי את החדר. היא הלכה בינתיים ואני נשארתי איתו שוב, לבד.. 

אחרי שעה ארוכה(בלי הגזמה,חברים.) שעשיתי לו מסאז', התעייפתי. וגם לא ממש עמדתי במתח הזה, וגם כל כך פחדתי שזה מוקדם מדי לקחת צעד. מה שהפתיע אותי זה שהפעם נורא פחדתי לקחת את הצעד הזה.. כאילו שמישהו ממין זכר אשכרה ריגש אותי. בחצי שנה האחרונה לפני היום הזה בידיוק, כבר לא התרגשתי מכלום. כל השטויות שעשיתי לפני באו ממני, ופתאום אני מוצאת את עצמי עומדת במצב שבו אני שוב מתביישת. אחרי שנפגעתי בצורה לא יאומנת בכלל מגברים אני הבטחתי לעצמי להתייחס לכל גבר כאל מובן מאליו. הבטחתי לעצמי שעד שהוא לא מוכיח את עצמו אני לא יכולה לסמוך עליו.. מצד שני גם אמרתי לעצמי שאני רוצה גם להנות מכל הסיפור הזה ושאני עדיין אצא עם בנים. לסיכום העניין הזה, פשוט החלטתי שאני זורמת ושאני לא מפחדת להראות מי אני באמת,אם אני מוצאת מישהו שמוצא חן בעיני. אני הבטחתי לעצמי שאני מי שאני ושאף אחד לא ישנה אותי. החלטתי שכל אחד שיש לו בעיה איתי או עם משהו בי, לא שווה אותי. ואז, פגשתי אותו. שוב התכנסתי בתוך עצמי ושחכתי מה זה להיות קולנית כמו שרק אני יודעת. פתאום אני בשקט, מקשיבה. כשאני מתאהבת, אני שונה.. ומה שקרה שם היה מיוחד. 

פתאום הייתי לידו. הסתכלתי על התקרה למרות שרציתי להביט לו בעיניים. התביישתי. הוא החמיא לי על המסאז' ואמר לי עוד כמה פעמים כמה אני מדהימה. הסמקתי שוב. זה נשמע קצת קר כשאני מקצרת את זה, אבל בעצם כל פעם שהוא החמיא, הייתה מיוחדת בשבילי. לא ידעתי למה. ידעתי שהוא שונה, אבל הרגשתי בו משהו מיוחד. משהו שלא הרגשתי באחרים ואני בדר"כ קולטת דברים כאלה. 

אני חושבת שקרה איזשהו קסם באותו יום. אני לא יכולה להסביר אותו, אבל כל מהלך החיים שלי וכל מה שעברתי, הוביל לרגע הזה. ידעתי שזאת ההזדמנות שלי להתחיל מהתחלה.

הוא התחיל לדבר איתי לאט ובשקט. הוא היה רגוע יותר,סוף סוף. לא משנה שהלכנו כמה פעמים וחזרנו, בסופו של דבר לא רצינו לזוז משם. הוא דיבר על הדברים שמציקים לו, ואני מאמינה שהוא שם לב שיש מי שמקשיב, אז הוא המשיך. נתתי לו להמשיך ולהמשיך. נתתי לעצמי זמן ללמוד אותו. בלי ששמנו לב התחלנו לדבר על הדברים שבאמת הציקו לנו, והוא סיפר לי דברים שהוא סיפר רק לחברה הכי טובה שלו. הרגשתי מיוחדת. ידעתי שהוא שם לב שאני שווה את היחס שלו. למען האמת כשאני חושבת על זה עכשיו אני לא באמת מה הוא מצא בי לפני הרגע הזה שהוא החליט להכנס איתי לחדר בכלל, אבל זאת אני..

הסתובבתי והסתכלתי לו בעיניים. הוא חיבק אותי ורק רציתי שזה ימשיך.. וימשיך.. וימשיך.. הלב שלי משתולל, האם הוא שומע? או מרגיש? שכבנו כך אחד ליד השני והסתכלו אחד לשני בעיניים. לא אמרנו כלום, לא היינו צריכים. זה היה מיותר. 

לא יודעת מאיזה סיבה מטומטמת, אבל התחשק לי ללכת לעשן. או למצוא תירוץ לצאת איתו לטיול. או לעשן בחדר. לא יודעת מה קרה אבל כל מה שהוא הבין זה שאני ממש רוצה לעשן.

"אני הולכת לעשן!" ניסיתי לקום.

"לא את לא.." הוא מחזיק אותי חזק ולא נותן לי לזוז. שגם לא יתן, זאת מטרה טובה לדוגמא. 

"אני הולכת לעשן!" ניסיתי שנית. 

הוא שוב לא נתן כמובן .. ואז "תגידי אולי פשוט תנוחי עם זה? אני עושה איתך הסכם......"

טוב נו על ההסכם פעם הבאה,לא? כמו שצריך

לחיות במשפחה שלי זה קשה. ברור שזה לא הכי קשה אבל זה בהחלט לא קל. תמיד יש יותר גרוע, אני יודעת, אבל לפעמים אני לא מבינה את ההורים האלה. 

על אבא כבר דיברתי פעם. יש לי דאדי אישיוז מסתבר(הוא אף פעם לא מקשיב לי). מה שאומר שוואלה איזה כיף לגברים שיהיו איתי(או לגבר שלי כרגע)

 הוא בנאדם דוחה, הוא שותה כל הזמן. אבל מה שהכי מפריע לי זה שאני דומה לו. מה לעשות, זה אבא שלי. מבחינת מראה הגנים שלנו לא כאלה רעים, אם לשפוט על המראה שלי ושל אחותי (אותו אבא, אמא שונה, נישואים קודמים) ועל הבת של אחותי, אנחנו אחלה לגמרי. אפילו שוות מבט, לפחות הן, אני אהיה יותר צנועה בנושא הזה. ניסיתי לדבר איתו על זה, אבל לדבר איתו על אלכוהול זה כמו לדבר איתי על סיגריות. כשההורים שלי עוד עישנו, הם היו שותים פחות .. אולי היה עדיף שהיו ממשיכים לעשן. קרו הרבה דברים כשההורים הפסיקו לעשן, מלא דברים השתפרו. קנינו בית ומכונית אבל מה עם  האושר שלהם? הם התחילו לשתות כל כך הרבה והכי אני לא מבינה את אמא שלי. כבר כמה פעמים היא כמעט עזבה אותו, למה היא לא עושה את זה? יהיה קצת קשה לחיות ככה ואני אצטרך לבית ספר פחות טוב אבל לפחות תהיה לי אמא קשובה יותר(ופיכחת יותר). 

אבל שניהם פחדנים. הם מפחדים לקחת את הרגלים שלהם ולצאת מהמערכת הזאת, למרות כל הרע שהיא עושה. לא נעים לי להגיד אבל אני כבר לא יודעת כמה טוב הם עושים אחד לשני השמנים האלה. אמא שלי כבר לא מסוגלת ללכת לאימונים, הבטן מפריעה לה לעשות הכול. 

אמא שלי קצת מקשיבה לי. הייתה לנו שיחה  לפני כמה ימים ולחצתי עליה סוף סוף לספר משהו על החיים שלה. דיברנו קצת והיא אמרה לי שהיא קצת מתביישת לספר לי את כל הדברים שהיא סיפרה... ואז אתמול היינו בים והאישה השתכרה ושתתה יותר מאבא(!). ופה מה קרה? לספר לי על החיים שלך את מתביישת אבל להשתכר ולהתנהג כמו אני לא רוצה להגיד מה מול הבת שלך זה בסדר גמור? 

ההורים שלי מגעילים אותי. אני לא יכולה להסתכל על זה יותר. אני ממש רוצה לדעת שאני לא דומה להם.. יש לי הרבה מניירות מטומטמות שאני מנסה לטפל בהם(כאלה שיש להורים ואני שונאת). לדוגמא להתפרץ על אנשים אם אני עצבנית. טוב אמא, הבנתי שאת לא רוצה להיות עם אבא והוא מעביד אותך כמו שיפחה(תעזבי את הבית, טיפשה), אבל למה את צועקת עליי? בסך הכול שאלתי אותך מה את רואה בטלווזיה. 

מחרפן אותי שההורים הרוסים האלה דוחפים אותי למקסימום הצלחה אבל לא מבינים שזה תלוי בכל כך הרבה משתנים.

אין לי בבית הזה עם מי לדבר כשזה קשור ללימודים. 

זה מסתכם תמיד ב"את לא רוצה להקשיב לנו", "את חושבת שאנחנו מטומטמים".. כן אני חושבת שאתם מטומטמים אבל זה בכלל לא קשור למה שאני רוצה מכם. כולא אמרתי שיכול להיות שאת טועה בתרגיל בכימיה, זה לא אומר שעשיתי ממך מטומטמת. מתי, אמא, פעם אחרונה למדת כימיה בכלל?! את מתכנתת,סבבה, שלא לדבר על זה שנכנסת לתכנות בטעות. אם לא היה לך מזל אפילו היית יכולה לגמור בעבודה סוג ז'.  וכל פעם שאני באה לבקש עזרה או תמיכה בקשר לבגרויות, אז זה מסתכם ב"את עצלנית" "תלמדי", הלו! תתעוררו! חרשתי את הנשמה ואני לחוצה לגמרי לפני המבחן, אז אולי תעזרו?? או תקשיבו לפחות במקום להגיד לי שאני חייבת להצליח? 

לא פלא שהיו לי סחרחורות. 

אני יכולה להגיד בלב שלם שאני רגועה הבוקר. 

תמיד יש קצת לחץ ועניינים לא סגורים כמו לדוגמא זה שהימי הולדת של אבא,סבא, ואח שלי הם באותו חודש(התאומים האלה...). זה שלוש מתנות לחשוב עליהם עם אמא. והבעיה הכי גדולה זה, מה לעזאזל קונים לגבר?! אבל איכשהו מסתדרים.. 

וכמובן שתמיד יש את הלימודים על הראש וכל מיני כאלה, אבל אני רגועה.

אני חושבת שפשוט היו לי כמה ימים לחוצים. סוףסוף פתחתי את הפה והצלחתי להוציא את הבעיה הגדולה לחבר. את "השיחה" שהייתה חייבת להעשות. הרי השנה תיגמר והוא יהיה עסוק ולא ברור מה יהיה .. אבל כמו שאני תמיד אומרת תמיד עדיף לנסות ולהצטער על זה מאשר לא לנסות ולתהות מה היה קורה... והאמת? אני סוף סוף מרגישה בטוחה בעתיד, שלנו לפחות.

אבל העתיד הלימודי שלי בסכמה רצינית.. אני חושבת שהצלתי את עצמי בכימיה, ועשיתי ממש טוב עם המגנים שהיו. אבל במתמטיקה אני פשוט לא מצליחה. אני רוצה לעשות 4 יחידות ואני תמיד מצליחה לעשות הכול בבית, ואז אני מגיעה למבחן והכול הולך. אני מקווה שהמורה תוכל לתת לי הזדמנות. אני אעשה הכול. אני רק מקווה שלפחות הציונים בתעודה נחמדים אחרת יעיפו אותי מבית הספר על טיל. 

בסך הכול, אני מחזיקה מעמד. אני לא יודעת מה יהיה.. וככה עדיף. אני פשוט לא רוצה שהשנה הזאת תיגמר, מכל כך הרבה סיבות.

אני מתארת לעצמי שהיום,לפחות עד הערב עד שנלך לחבר הכי טוב שלי הביתה(ההורים מכירים), אני אתנקה, אצא מהפייסבוק ואלך לקרוא ספר. נמעס לי כבר ללמוד ללמוד ללמוד, אז אני אתן יום אחד להשכיל, אבל לא בדרך שהבית ספר רוצה. 

המשך יום טוב, ותהנו הכי הכי בשישי הזה