שבתי הבוקר מהודו לאחר טיול של חודש ו3 שבועות. ציפיתי לו וחיכיתי לו 4 חודשים שנראו כמו נצח, ועכשיו בדיעבד הטיול עצמו מרגיש כאילו חלף תוך 2 דקות ולא תוך חודש ו3 שבועות. מאוד נהניתי. היו רגעים של משבר, של עצב, של לחצים, אבל אני יכולה לומר בבטחון מלא שלמדתי לשחרר. כלומר, לא ידעתי כמה אני מתוחה, לחוצה וחרדתית עד שלמדתי לשחרר. במהלך הטיול ביקרתי בדלהי, מנאלי, ואשישט, העמקים ספיטי וקינור ו9 כפרים הממוקמים שם, דראמסאלה ו3 כפרים הקרובים לעיר, קאסול והכפר מטאורה. זה היה טיול מהנה ומאתגר, וזו הייתה הפעם הראשונה שהייתי עצמאית לגמרי, בלי אמא או אבא או אחראי מבוגר. רק אני. 

על הטיול בהרחבה אני מניחה שאני עוד אספר בהמשך. נחתתי לפנות בוקר ומאז הצלחתי לישון רק בערך 4 שעות במהלך היום. 

אני עדיין בהלם מהחזרה. אני מרגישה מבולבלת. אני יודעת מה אני רוצה לעשות בתקופה הקרובה, אפילו הכנתי רשימה של כל הדברים שאני רוצה לעשות כדי שאני לא אשכח שום דבר, ועם זאת אני מרגישה כאילו אין קרקע מתחת לרגליים שלי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. כנראה משבר גיל ה21. 

אני רוצה לנוח בימים הקרובים. לא לעשות דבר. לצאת פה ושם. לקרוא. להסתגל חזרה לקצב של ישראל. כבר יש לי תכניות למחר, ויש לי כמה דברים בראש שאני יודעת שאני רוצה לעשות בימים הקרובים. אני אחשוב על כך יותר לעומק מחר. היום - אני רוצה לנוח עוד קצת. רק עוד יום אחד לפני שאני מתחילה.