וולקום. 

הפוסט הקודם שכתבתי, אם נתעלם מהעובדה שניסיתי לכתוב פה פוסט לפני כמה ימים וישראבלוג פשוט מחק את הפוסט כי התחשק לו, היה לפני חודש וקצת. 

מאז לא הרבה השתנה. 

אחרי שכתבתי את הפוסט נכנסתי להתקף חרדה, התחלתי לבכות ולא הצלחתי לנשום. אחרי שנרגעתי קצת הודעתי לבוס שלי מהגלידריה שאני מתפטרת, והוא בתוגהב אמר "לא את לא.". סיכמנו על זה שאני אגיע מקסימום למשמרת וחצי בשבוע. נראה לי שאני מעדיפה את זה. אני מפחדת שיפטרו אותי מהעבודה השניה אז עדיף לשמור עוד עבודה "על אש קטנה".

למרות שאני על אש קטנה, עדיין אני עמוסה כל הזמן,  ואני לחוצה ומתוחה ועצבנית ולא מצליחה להנות משום דבר. כל דבר שפעם היה כיף לי עכשיו אפילו לא מרגיע אותי, סתם מנתק לי את רצף המחשבות לקצת זמן. וגם אז זה לא ממש. תמיד יש משהו שמטריד אותי ואני לא מרוצה מכלום. לא מהעבודות ולא מהתיק עבודות ולא מהחבר ולא מהמשפחה ולא מהחברים. שום דבר לא טוב. אולי רק החתול שלי סבבה. אני כל הזמן חושבת על כל הדברים שיש לי לעשות ואני לא מצליחה להפסיק ולהירגע ולהתנתק מזה. ורע לי כל הזמן. כל הפאקינג זמן. 

חשבתי לפני כמה ימים לעשות רשימה של כל מה שמטריד אותי וכל מה שהייתי רוצה לשנות, אבל.... פשוט אין לי מוטיבציה לזה עכשיו. לחשוב על כל מה שרע לי יעשה לי עכשיו רק יותר רע. 

מה שכן חשבתי לעשות הוא לחזור לכתוב כאן יותר. כתיבה כן מרגיעה לי את המחשבות ועוזרת לי לסדר אותן יותר טוב. אז הנה אני כותבת. 

אני צריכה ללכת להתקלח ואז לעבוד עוד על התיק עבודות. 

אולי אכתוב כאן שוב מאוחר יותר היום. 

ביי בינתיים.