בוקר טוב, 

אני לא עומדת בעומס. בעבודה החדשה - עמוס יותר ממה שחשבתי. הם מצפים ממני ליותר ממה שחשבתי. לפני שהתחלתי לעבוד חשבתי שמדובר בעבודה שכוללת לכל היותר לתייק דברים, לקבוע פגישות, להכין קפה לאורחים, כאלה דברים. אבל אני עושה הרבה יותר, אני מוצאת את עצמי נשארת הרבה יור זמן במשרד ממה שקבעו לי מלכתחילה, ואני בסה"כ פחות משבוע בעבודה הזו, ג'יזס. 

אבל אני ממש רוצה לתת לעבודה הזו צ'אנס, זה בסה"כ מקום עבודה טוב, כיוון שהם רק התחילו הם עוד גמישים, נוחים, ואולי כל מה שאני צריכה זה פשוט להתרגל לאורח חיים שהוא יותר פעלתני (בכל זאת, לפני כן הייתי קמה ב10, הולכת למכון כושר, עושה קצת שיעורי בית, נפגשת עם חברים, ורק 3 פעמים בשבוע הולכת למשמרת בגלידרייה, בקיצור לא הייתי עושה יותר מדי). נו, נראה. היום אני צריכה לנסוע דבר ראשון על הבוקר לעירייה כדי לסדר להם ענייני ארנונה. תענוג.

חוץ מזה יש לי הרבה שיעורי בית, התחלתי עוד קבוצה עם התמחות של תקשורת חזותית, במקביל לקבוצה בלימודים הרגילה שלי, והתחלתי גם שיעורים פרטיים, מה שאומר שיש עליי המון לחץ, ויש לי המון שיעורי בית שמצטברים לי ואני לא מספיקה להכין. אני כל כך רואה את עצמי נשארת ערה עד 2 בלילה בשבוע הקרוב כדי לסגור את הפערים. 

אוי הברוך. 

יאללה, אני הולכת להתארגן, יש לי יום ארוך לפניי. בבוקר אני בעבודה, אח"F נפגשת עם חברה, אח"כ שיעור פרטי, ואח"כ נפגשת עם עוד חברה, איכשהו אני צריכה לעשות קצת שיעורי בית בין לבין. 

יהיה בסדר.

אני אצליח.

אני משתדלת להיות אופטימית. אמנם ממש קשה לי עכשיו אבל זה רק השבוע הראשון. אני רק צריכה להתרגל. אני מרגישה כמו בצבא - בצבא גם היה לי עומס מטורף של עבודה והרבה פעמים הייתי נשארת לבד במשרד עד מאוחר כדי לסיים את כל העבודה שלי. אז אני צריכה לחזור ל"שם" לתקופה הזו. חוץ מזה שזה שיעור טוב לחיים, כי בזמן הלימודים ואחריי הסדר היום הזה יהיה רק יותר ויותר עמוס. אז רצוי להתרגל כבר מעכשיו. 

ביי. 

התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש, בחברה קטנה של הייטק. התחלתי לעבוד לפני יומיים. אני שוקיסטית לחלוטין ומפוחדת מהעבודה החדשה. אמנם אני שם רק יומיים, אבל הייתה לי מין ציפייה כזו שיחפפו אותי כמו שצריך ושאני אבין ואקלוט את העבודה בקצה מהיר יותר. בד"כ אני מהירת קליטה כשאני מגיעה למקום חדש, אבל הפעם אני דיי מתקשה. נכון שעברו רק יומיים אבל אני בסטרס, כבר מרגישה כאילו התפקיד הזה קצת גדול עליי כרגע, ומרגיז אותי שאין אף אחד שחופף אותי או מסביר לי מה קורה פה לעזאזל. איך שהגעתי המטירו עליי משימות, ואני מנסה לעמוד בהן, מבלי לבקש עזרה, כי כולם עסוקים מדי, ואני רק מקווה שאני לא מפשלת לחלוטין במה שאני עושה. כאילו רק מאתמול ועד היום יש לי איזה 20 דברים לטפל בהם. תוך כדי הכתיבה אני מבינה שאני צריכה להירגע ושזה לגיטימי כי אלו רק הימים הראשונים שלי בעבודה ושיש לי עוד זמן והזדמנות להיטמע בתפקיד. אולי אני מצפה מעצמי יותר מדי ואז מתאכזבת. צריכה להירגע. 

לפחות קיבלתי שוברים מתנה מהעבודה... דיי שווים. אני חושבת להיעזר בהם לקניית מתנת יום הולדת לחבר שלי, יש לו יום הולדת עוד חודש וחצי ואני רוצה לפנק אותו, מגיע לו לחלוטין. הוא יקש ממני עכבר משוכלל של גיימרים למחשב, וכנראה שאני גם אפנק אותו בסדנת בישול של בשר ויין, שחלק ממנה ישולם ע"י השובר הזה. שווה, לא? חשוב לי לפנק אותו, כי אני מרגישה הרבה פעמים שאני לא מראה לו כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא חשוב לי. וקרה יותר מדי לאחרונה שאני מתלוננת בפניו, או בוכה, או מתפרצת, או עצבנית, או קנאית בצורה מוגזמת... כל מה ששלילי בתוכי יוצא עליו ולא יוצא לי להראות את החיובי בפניו. 

נרשמתי היום לשנקר!! פסיכי לגמרי! קיבלתי מייל בהם שנפתחה ההרשמה אצלם לשנת הלימודים הבאה ולפני כמה דקות סיימתי את ההרשמה. פתאום זה מרגיש כל כך אמיתי וקרוב, בחינות הקבלה, המבחנים הפסיכוטכניים, התיק עבודות, אין לי שום דבר גמור או מוכן ואני בפער רציני בשיעורי בית. בסוף השבוע הזה אני מתחילה לעבוד ברצינות!!! 

אתמול בערב יצאנו אני והחבר לסרט ואח"כ לבירה בפאב. 

בסוף הערב התפתח ביננו ויכוח ממש גדול, צעקנו, בכיתי המון. 

בסוף השלמנו, אבל הויכוח הזה עדיין מהדהד לי בראש. 

אני רוצה להיות יותר יציבה. בשבילו. הוא כל כך אוהב אותי (וגם אני אוהבת אותו, ולמרות זאת - ) אני כל כך עושה לו את המוות וזה לא מגיע לו. יש לו כל כך הרבה סבלנות בשבילי ואני מפחדת שיום אחד היא פשוט תיגמר לו ויימאס לו מהמצבי רוח שלי והוא יחליט למצוא מישהי פחות קריזיונרית. 

זהו אני מתחילה לטפל בעצמי. 

התעוררתי היום בבוקר עם הרבה מחשבות טורדניות. אני חושבת שהסיבה שאני לא מרוצה מעצמי (או לפחות אחת מהן) היא שאני לא משקיעה הרבה בקשרים שהם כן מאוד חשובים לי. כמו הקשר עם אחי ועם חברים שאני מחשיבה כקרובים ואהובים. כל כמה זמן אני אומרת לעצמי "עכשיו אני אשקיע בזה יותר" ואז זה לא בדיוק קורה כמו שאני מדיימנת או רוצה. הייתי רוצה להשקיע יותר... אני חושבת שיש לי איזה מין חסך בתוכי, משהו בי שחסר שבגללו אני לא מסוגלת להתקרב מאוד ולשמור על זה לאומר זמן לבני אדם. זה מאוד שטמוע בי עוד מהילדות. מעולם לא הייתי בנאדם חברותי. אולי בגלל אחי הגדול, שגם הוא אינו חברותי, מסיבותיו שלו, ואני שחיקיתי התנהגות זו, אולי בגלל הורי, שגם הם אינם חברותיים במיוחד (לאורך כל השנים היה להם רק זוג חברים אחד שגם עליהם הם התלוננו הרבה ונמנעו פעמים רבות להיפגש עימם.). אולי זה כולנו. בארוחות משפחתיות תמיד היינו יושבים כולנו, כל המשפחה, בצד, ושותקים ורק מחכים שהזמן יעבור. אולי זה בגלל גיל ההתבגרות שעבר עליי בצורה מזעזעת, הרבה אנשים התרחקו ממני באותה התקופה. ואולי זה הכל ביחד. אבל אני כבר בת 21, אני ילדה גדולה ועדיין יש בי פחדים ומחשבות של ילדה בת 9-10, והדברים האלו צריכים להיעלם. לאורך כל הבלוג אני כותבת על כמה שקשה לי לשחרר, קשה לי להשתחרר, אני בנאדם חרד ועצור. מצד שני אני באופי שלי בנאדם דיי מתבודד. הרבה פעמים גם מבחירה, כשאני חושבת על כך. עפ פי רוב אני מעדיפה לצאת לשופינג או להזמין אוכל הביתה לבד, רק עם עצמי. ואת רוב הזמן שלי אני מבלה לבד, או בעבודה, שזה גם סוג של לבד. ודווקא עם חברים אני מבלה מעט מאוד זמן. זה מוזר שאני מרגישה כזה חוסר ענקי בתוכי כשלמעשה חלק גדול מזה הוא מבחירה. אוף מה נסגר איתי. 

ברוא הבא סתיו! 

אני חושבת שהסתיו זו העונה שאני הכי אוהבת, יש משהו במעבר הזה שבין הקיץ הצבעוני, החם והמיוזע לבין החורף הגשום והסוער שממש עושה לי את זה. התעוררתי בבוקר והשמיים היו אפרוריים, ולקראת הצהריים ירד קצת גשם, זה פשוט עשה לי את היום. 

היום ציירתי באקריליק. במכינה קיבלנו שיעורי בית לבחור אובייקט כלשהו ולצייר אותו ב2 קומפוזיציות שונות ולהשתמש בצבעוניות שונה בכל אחת מהקומפוציות. היינו אמורים להשתמש בצבע כדי לחזק את הרגשות שהציור והקמפוזיציה אמורים להעביר. אז החלטתי לצייר את הפרצוף שלי ב2 הבעות שונות, כדי להביע את רגשותיי החזקים לגבי האנמיה שלי, ולגבי קפאין וכמה שזה טוב. מיותר לציין שהרבה מאוד זמן לא התעסקתי ברישום ריאליסטי, שלא לדבר על ציורים בצבע. הציור שלי נראה כמו קקה. מחר אנסה שוב. כבר יש לי רעיונות חדשים לגבי הטכניקה שאשתמש בה. הניסיון של היום פשוט שאב לי את כל הכוחות. ישבתי בערך שעה וחצי וציירתי, רשמתי, צבעתי, עירבבתי צבעים ומים וכו'... והתוצאה על הפנים. אני ממש צריכה להתאמן על התחום הזה יותר, ציור ריאליסטי זו ממש נקודת תורפה אצלי. קשים הם חייהם של סטודנטים במכינה לעיצוב.

חוץ מזה, בשורה משמחת - התקבלתי לעבודה במשרד הייטק. אני הולכת להיות מנהלת משרד. זו משרה חלקית, שעות בודדות ביום, כל יום, והשכר טוב, ואני מרוצה מאוד. אני מתחילה ישר אחרי סוכות, עוד בערך שבוע. מצד שני אני כל הזמן חושבת על הנסיעה שרציתי לעשות לתאילנד עם החברות. לא בטוח שאוכל לנסוע בגלל העבודה, כי הם עובדים בנושא ימי חופשה לפי החוק, והחוק לא מאפשר לי לקחת 10 ימי עבודה כחופש גם לאחר עבודה במקום של יותר מחודש-חודשיים. ממש מבאס. ואם אקח ימי חופש בדצמבר בשביל הנסיעה, מה יישאר לי בשביל שאר השנה? מה עם חופשה ביום הולדת? חופשה בימים בהם אצטרך ללכת לבחינות קבלה ללימודים? ימי חופש שאקח סתם כי יתחשק לי? עדיין לא סיפרתי על כך לחברות... לא נעים לי. אני חוששת מהתגובה שלהן. זה משהו שרצינו לעשות כבר הרבה זמן. אמנם עם הזמן ירדה לי ההתלהבות מהנסיעה, במיוחד לאור העובדה שכבר הייתי ב"טיול גדול" במזרח ותכננתי להגיע רק לגיחה יחסית קצרה איתן בתאילנד, ובכל זאת זה דיי מבאס, בשבילן ובשבילי. 

ביום כיפור היה לי משעמם ומצאתי את עצמי גולשת באתרי עיצוב שונים ועושה לעצמי רשימות של דברים שהייתי ממש רוצה שיהיו לי: 

(מיותר לציין שכשתהיה לי דירה משלי היא תהיה הדירה הכי מצועצעת, צבעונית וטראשית בעולם. הו. )