1. ההורים שלי רבים כל הזמן בתקופה האחרונה ואתמול זה ממש החמיר, הם ליטרלי צעקו כל היום, אמא שלי בכתה, צעקה שהיא שונאת את אבא, זרקה חפצים, אבא שלי גם צעק התרחפן וגם שבר צלחת... מה נסגר? אני פחות חשופה לזה כי אני רוב היום מחוץ לבית בעבודות או סתם מבלה, אבל אחי הגדול חשוף לזה כמעט כל הזמן, ולא משנה כמה נגיד, אני ואחי, שזה ריב בינהם ושאין לזה קשר אלינו, זה עדיין מאוד משפיע עלינו ומאוד מפריעה לנו ההתנהגות הזאת. לפעמים בא לי להתפרץ לסלון בזמן שהם רבים ולהתחיל לצעוק על שניהם שהם שני ילדים קטנים ושיפסיקו לצרוח כמו מטומטמים ויישבו את המחלוקות שלהם כמו שני אנשים בוגרים. הרבה זמן אני חושבת על מה היה קורה אם הם היו מתגרשים. כלומר, אני ואחי כבר גדולים, אז אין סיבה להישאר "בשביל הילידים", ולמרות הבעיה של אחי אני חושבת שיהיה לו יותר קל להתמודד עם גירושין מאשר עם המצב כמו שהוא היום. אני מרגישה אותו הדבר. אני חושבת שהסיבה היחידה שהם נשארים ביחד זה כי אבא שלי הוא היחיד שעובד, היחיד שעבד מאז ומתמיד ולא אימי ולא אחי מסוגלים למממן את עצמם ומבחינה כלכלית הם כנראה לא יחזיקו בלי עזרה יומיומית מאבא. 

2. בהמשך לנושא הכלכלי - ההורים שלי מתווכחים בעיקר על נושא הכסף. עלתה לי מחשבה בראש - לעזור להורים שלי עם כסף, אני הרי עובדת ומממנת את עצמי כמעט בכל התחומים. בתקופה הקרובה אני לא אוכל לעזור להם כי אני נוסעת וקרעתי את התחת כדי שאני אוכל למממן בעצמי את 2 הטיולים הגדולים שאני עושה. אבל אולי אחרי שאני אחזור, אם המצב ימשיך (וסביר להניח שהמצב לא ישתנה..) אני אעביר להם גם קצת כסף. 

3. ולנושא אחר - בזמן האחרון אני כל הזמן עייפה וחלשה בקטע אחר... אני תמיד עייפה באיזושהי רמה ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהרגשתי רעננה וערנית, אבל ב3-4 שבוועת האחרונים אני אכשכרה מרגישה כאילו כל יום מחדש אני נאבקת בשעון, אני מסוגלת לישון ברציפות כמעט כל היום (כשיש לי זמן לזה כמובן). בשבוע האחרון אשכרה התעוררתי והתחשק לי פשוט לבכות מרוב תסכול ועייפות, המשפט הקבוע שיוצא לי מהפה הוא "אני כל כך עייפה אני לא יכולה יותר!". אז הייתי בבדיקות דם אתמול, ומחר אני הולכת לרופאה כדי שתפענח לי את התוצאות. אני מקווה שימצאו סיבה כלשהי לעייפות הזו- ככה גם אפשר לנסות ולמצוא פתרון. מצד שני אני לא מאמינה שימצאו משהו, כבר עשיתי בעבר מיליון בדיקות דם מאותה הסיבה- עייפות מתמשכת, ולא מצאו כלום אף פעם. Oh well. 

4. הנה חיפושית : 

יום טוב. 

קניתי היום תרמיל ובזאת סיימתי, כמעט לחלוטין, את ההכנות לקראת הטיול הגדול. יש לי פחדים בנוגע לטיול הזה, כמו למשל מה יקרה אם אני אחלה, מה יקרה אם החברה לטיול תאבד את עצמה ואני אצטרך "לשמור עליה" ולהיות הצד ההגיוני תמיד, מה יקרה אם החברה תרצה שנתפצל ואני לא, מה יקרה אם יגנבו לי דברים, מה יקרה אם אני לא אתחבר לאופי של הטיול, מה יקרה ומה יקרה ומה יקרה... 

אבל מעבר לכל הפחדים האלה יש התרגשות וציפיה מאוד גדולים. עוד שבוע וחצי בדיוק אני נוסעת לתקופה של כמעט חודשיים. נשמע מעט בשביל טיול אחרי צבא אבל בשביל זה המון. בתור ילדה לא הצלחתי להסתדר מחוץ לבית בקושי לילה אחד. לא הייתי ישנה אצל חברות, לא הייתי יוצאת לטיולים שנתיים או לטיולים של הצופים, ותמיד העדפתי להיות בבית מאשר מחוצה לו. התקדמתי הרבה מאז. ובל נשכח שאחרי הטיול הזה אני נוסעת לטיול נוסף של חודש. 

יהיה טוב. 

אני בטח אתגעגע כמו מטורפת לחבר. אנחנו מדברים כל יום, כמה פעמים ביום, נפגשים אחת ליומיים בממוצע וזה אף פעם לא מספיק ולא נמאס. מאתמול בערב לא ראיתי אותו וכמה מגרדים לי הגעגועים מתחת לעור ואני רוצה לראות אותו שוב. אהוב חתיך מושלם שלי. 

כמובן אני אתגעגע גם להורים לאחי לחתול ולחברים, משום מה לחבר יש לי ממש אובססיה וגעגועים חזקים אליו. 

אבל יהיה טוב.

זהו פוסט על ענייני משקל : 

עליתי 2 קילו. 

נראה לי שפיתחתי הפרעת אכילה - כזו שגורמת לי לאכול כל פעם שאני מרגישה קצת רע. אם אני עצובה / מדוכאת / כועסת / עייפה וכו' אני אוכלת. כל פעםשאני נכנסת הביתה אני אוכלת. אם מציעים לי אני אוכלת. גם אם אני לא רעבה. ואני אוכלת עד הנקודה הזו שבה מרגישים שהקיבה עומדת להתפוצץ ואין מקום יותר לפירור נוסף של אוכל בתוך הגוף שלי. 

אז לא פלא שעליתי 2 קילו. 

כל יום מחדש אני אומרת לעצמי "ממחר דיאטה" ומגדירה לעצמי כל מיני נהלים כמו לא לאכול שוקולד או גלידה או פחמימות/מטוגנים/סוכר באופן כללי וכל יום מחדש אני שוברת אותם ומאכזבת את עצמי. 

אז מהיום אני מחליטה וגם מקיימת לאכול כמו בנאדם נורמלי ולא כמו ילד בשבט אפריקני שלא אכל כבר שבועיים.. 

אני : 

- אשתה לפחות ליטר מים ביום (כי גם בזה אני לא מקפידה אני שותה בערך חצי ליטר, אם לא פחות, ביום)

- אוכל יותר ירקות ופירות

- לא אוכל "מתוקים" או חטיפים

- אוכל יותר חלבונים ופחות פחמימות 

לא קשה. 

אפשר פסק זמן מהחיים?

היום התעוררתי כל כך עייפה שבאמת הייתי על סף דמעות, וצעקתי על החבר, שהעיר אותי, כי לא רציתי לקום מהמיטה ב8 בבוקר. 

עבדתי עד השעה 16:00 במקום אחד ועוד 5 דקות אני יוצאת לעוד עבודה. 

קשה לעמוד באינטנסיביות הזו.

אני עייפה.

אני כל כך דופקת מקלחת ארוכה חמה ומפנקת ואז את השינה של חיי כשאני מסיימת לעבוד היום. השינה הכי טובה נעימה ומפנקת זאת שינה של ליל שישי, שתדעו לכם. 

יאללה זזתי לעבוד!

להיאבק בשעון המעורר, לקום, להתארגן במהירות ובלחץ, למהר לצאת מהבית לכיוון האוטו, ואז להבין.... 

שהיום יום רביעי ואני עובדת רק משמרת ערב היום. ואני מתחילה לעבוד ב15:00 בצהרים והתעוררתי מוקדם בבוקר לחינם!

זאת פעם שניה השבוע שמתבלגנים לי הימים, קרה לי גם ביום שבת האחרון, הייתי בטוחה שזה יום שישי והתחלתי לעשות סידורים בטלפון ומלא אנשים צעקו עליי ש"יום שבת היום צרי איתי קשר בראשון" והאסימון נפל רק שעות אחרי כל השיחות האלה... 

מה נסגר?