|
| 5/2012
שפנים, הספדים ואת.
אמרתי לו שאני ״עדיין״ לא מרגישה בנוח עם כל זה, אז אני אוותר על הפגישה ה״רומנטית״ שהייתה אמורה לקרות במסעדה על חוף הרצליה :|
למה? התחרפנתי, פתאום כשאני מביטה בו אני לא מסוגלת לפצוע את פי, כאילו המבוכה אוכלת אותי מבפנים, לא נוח בעליל.
זה פשוט דפק הכל, כמו ידידים טובים הייתי מעדיפה שלעולם לא הייתי מדברים על המצב כמו שדיברנו ולהשאיר הכל כך, טוב, פשוט ויפה.
בנושא אחר- התלהבתי יתר על המידה, אבל באמת יהיה נחמד להתחיל לכתוב בבלוג אנונימי, לאחר שבע שנים בבלוג לא אנונימי, לפרסים שירים וטקסטים שכתבתי...
מי יודע אולי מישהו יזהה אמפתיה או הזדהות או אפילו יעלה חיוך מתישהו.
אתמול בצהריים, נרצח אחיה של ידידה שלי שהיא חברה קרובה את אחותי, אף פעם לא יצא לי לחוות דבר כזה עד כדי כך קרוב, אפשר לראות את זה קורה ביום יום אבל אף פעם לא באמת חושבים על זה.
אם אי פעם יקרה משהו לאחותי או לאמא (לא אוהבת להגיד אימי כי אמא יש רק אחת) אני אשבר, אפילו שהן לא היו רוצות אני לא הייתי מסוגלת להמשיך בלעדיהן,
בלעדיהן ובלי החברה הכי טובה שלי שהיא בעצם כמו בת משפחה, שש שנים הן לא הרבה אך גם לא קצת...
אני מזדעזעת רק מהמחשבה של לסיים י״ב, להתבגר ולקחת אחריות, כל שנה שעוברת אני מפסידה זמן יקר עם אנשים ש... אם להיות ריאליים ולא כאלה אופטימיים, ילכו לעולמם הרבה לפניי...
אין יום שלא עוברת בי המחשבה על המוות ואיזה תפקיד חשוב הוא משחק בחיינו.
כתבתי הספד קצר, לזכרו של ולדיסלב פיסחוב שנרצח ב11 למאי 2012 בצהרי יום ו׳ על שטות גמורה, יהי זכרו ברוך ת.נ.צ.ב.ה.
הפרחים הכי יפים, קמלים הכי מהר,
והכל כי ה׳ רצה לשזור לעצמו זר,
לא ברור למי לתת, אולי אף לקשט,
את גן העדן במרומים,
למען יתפארו ההולכים והשבים,
ואותם לא ירתק- מהיכן הם מגיעים,
הפרחים המלבלבים שהותירו רק כאב,
מדוע השארת אותן ריקות ה׳?
מדוע השארת אותן ריקות, את אדניות הלב.
שמשפחת פיסחוב לא תדע עוד צער.
בנימה זו ובמחשבה רבה, שיהיה לילה טוב ושבוע הכולל רק בשורות טובות...!
ים סוער בו מחשבות הן טובעות בין עינייך,
כשחשבתי ״יבשה״ אז הגעתי אליך,
השפל שבראש והגאות שמתפרצת,
דבר לא נוגע כשאת כאן.
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כבר לא תלמידה