אני לא מרעיבה את עצמי בשביל להרזות.. אני מספיק רזה. אני גבוהה ורזה, החיים הטובים לא? לא. שנאה עצמית זה לא משהו שקשור לאיך שאני באמת ניראת, זה קשור רק לאיך אני מקבלת את עצמי.. ובכן, אני לא. זה הפך כבר למשהו שאני עושה בלי סיבה, כדי לפגוע בעצמי? זה לא משנה..
פיזית אני כבר לא פוגעת בעצמי, אבל הפרו-אנה זה משהו שתמיד היה בי ומסתבר שתמיד יהיה.. 5 שנים בתוך החרא הזה לא באות ברגל, והיו לי הפסקות פה ושם, אבל בסוף תמיד חוזרים למה שעושה לך טוב.. או רע. וזה לא שאני מרוצה מהמצב, הלוואי והייתי בסדר, אבל אני לא. החבר שלי עדיין בטוח שהוא יוכל לעזור לי.. להציל אותי.. זה אבוד לו. ברגע שאני מחליטה אני חוזרת לזה זה הופך להיות כל מה שחשוב לי.
אני רוצה להבהיר משהו, הבלוג לא מעודד בנות להיכנס לעניין הפרו אנה, כל הטיפים והמוטיבציה שיפורסמו פה הם בשבילי בלבד ואני לא מתכוונת לעזור לבנות שרוצות להתחיל עם זה. אני לא ממליצה לאף אחת להתחיל בגיהנום הזה. אם הייתי יכולה הייתי מפסיקה עם זה ברגע זה.
אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על איך הכל התחיל.. איך במודע בחרתי בדרך הנוראית הזאת, סוג של גזר דין מוות מצידי.. נהנתי מזה. נהנתי להרוג את עצמי לאט לאט כשאני מגיעה למשקל לא הגיוני, ניראת כמו שלד ומרגישה כמו בהמה, מזייפת חיוך כל יום מחדש. אני לא אסלח לעצמי בחיים על הבחירה הזאת, מבחינתי זה כאילו התאבדתי. אז, לפני 5 שנים.
