בדרך אל האושר

השעה היא קרוב לאחת בלילה ובין המקלחת למיטה מצאתי את עצמי בבלוג שלי. למען האמת, להגיד שהוא שלי יהיה טיפשי בגלל הסיבה הפשוטה שאני רחוק מלהיות אותו הבנאדם. אני מסתכלת על הרשימות כאן בצד ולא מאמינה שזה אותו הבנאדם.

אז כמו שאמרתי הפיתוי הגדול הגיע וקראתי כמה פוסטים לאחור, לא את כולם- למרות שגם זה בסופו של דבר יקרה. אני קוראת פוסטים על אהבה ישנה, או איזה בולשיט שזה לא היה, והאמת שהרגשות טיפה צפים בי. אז מאוד הצטערתי על זה שפיספסתי אותו והיום אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה אחרת. תגידו מה שתגידו, ילדה בת 14 שלא הבינה כלום מהחיים שלה אבל הוא בנאדם מדהים ואני יודעת שאם זה היה קורה היום לא הייתי מוותרת בכזו קלות. בשנתיים האלה גילדתי אשכרה ביצים. הפכתי להיות בנאדם אחר, לטוב ולרע. 

אני אשקר אם אני אגיד שאני לא מחכה לרגע שיהיה לי חבר ואני אתאהב שוב, ולמרות שאני מאכילה את כולן בבילבולי שכל של "מי צריך חבר"- כולנו צריכים חבר. כולנו נשמח למישהו שיכבד, יחבק ויגיד לנו שהוא אוהב אותנו. מי לא אוהב להיות נאהב?

אבל אני רחוקה מלחפש אחד כזה. אם יש משהו שהבנתי בשנתיים האלה, שבכוח שום דבר לא הולך. שצריך להפסיק לפחד ולאזור אומץ ופשוט ללכת על זה. אם זה לא ניראה לאנשים מסויימים הם מוזמנים להזדיין לי מהפרצוף כי תכלס באמת לא מעניינת אותי הדעה של אף אחד. 

בהחלט הבנתי שאני לא חייבת להיות נאהבת על ידי כולם. אני ממש לא מנסה להיות שנואה ואני לא רעה לאנשים, אבל פשוט הרבה מאוד אנשים לא חיוניים בחיים שלי הפסיקו לעניין אותי. הפסקתי, או לפחות אני מנסה להפסיק, לנסות להתחבב על כולם. לא כולם חייבים לאהוב אותי וזה פאקינג בסדר. למי אכפת מאנשים. יש לי את החברות המדהימות שלי ואני לא מחפשת יותר מזה.

איכשהו כל פוסט שלי מסתיים בזה שאני קוראת אותו וחושבת "וואו זה נשמע כאילו החיים שלי מלאים בדרמה" אבל תכלס אכלתי היום פרינגלס ומחר אני הולכת לקניון. כאן זה מסתכם בערך.