חברות שלי לא מבינות למה אני מעשנת, שותה ומשתמשת בסמים אבל מתנגדת לכך שהן יעשו את זה. הן לא מבינות שזה כי אני יודעת שכל זה רע, כי אני יודעת כמה אני דופקת לעצמי את החיים.. פשוט שמעצמי לא אכפת לי, מהן כן. להן עוד יש סיכוי, הן יגיעו למטרות שלהן בחיים.. המטרה היחידה שלי היא להיות מאושרת, לא משנה באיזה מצב. כרגע המטרה שלי מתגשמת לאט לאט, אבל אני חושבת שבשלב מסויים אני ירצה יותר ובחיים לא יהיה לי יותר מזה, כי אני לא מאמינה בלדאוג לעתיד, אלא רק לרגע בו אתה נמצא. לפי זה אין לי עבר ואין לי עתיד, יש לי רק אותי עכשיו. אבל הן רוצות יותר ומגיע להן יותר, אסור להן להכיר את העולם שלי, אסור להן לרדת נמוך כמו המקום שבו אני נמצאת. אם הן יגיעו למצב שלי אני לא אסלח לעצמי, והמצפון שלי במילא מלוכלך נורא..
אבא שלי חזר מהמעצר וההרחקה מהבית, בקושי ראיתי אותו היום וכבר אני רוצה לעזוב שוב.. הוא בלתי נסבל. הוא בנאדם נורא ולא מגיע לו משפחה בכלל. איך בכלל בן אדם כמוהו מוצא מישהו לקרוא לו 'חבר'? אני מרחמת עליו, הוא אף פעם לא יהיה מאושר כמו שרצה, לנצח ישאר בודד ומריר, אני מאחלת לו למצוא קצת אושר, מקום כלשהו בעולם שיעשה לו קצת טוב על הלב, וככה אולי יפסיק לפגוע באחרים.
כשאתם יודעים שלא משנה מה תעשו, המצפון שלכם עדיין יהיה מלוכלך... מה עושים? איך יודעים באיזו דרך לפנות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
