זה התחיל נחמד.
משפחה אחת גדולה.
באמת,
האמנתי לגמרי שאנחנו משפחה.
והריבים?
הריבים היו ריבים של משפחה וזה קורה במשפחות הכי טובות וחרא כזה.
אבל זה היה בולשיט.
כי זאת לא משפחה.
זה בית ספר.
זה בית ספר ולמקובלים יש יותר מעריצים ויותר אנשים שילכו אחריהם כשמישהו כמוני, בדרגה חברתית נמוכה, בא ואומר להם הכל, ובפעם הראשונה בחייהם מתמודד מולם בלי לפחד.
אז כן,
בפעם הראשונה בכל שנותיי בלעתי את הפחד ועמדתי מולן,
כי חשבתי שאני סוף סוף אזכה לכבוד המינימלי שאחרים מקבלים כשהם אומרים את דעתם האמיתית.
אבל כל מה שקרה זה שאני נכנסתי לדיכאון ואני בכיתי כל לילה ואני סבלתי, ואני איבדתי את האופטימיות והשמחה שהייתה לי, ואני הפסקתי לחייך.
ומה קרה להן?
כלום.
פשוט כלום.
אני התרסקתי לגמרי,
מעולם לא חשבתי לפגוע בעצמי, אבל נכנסתי לדיכאון.
דיכאון פשוט ולא רציני, אם הייתם שואלים מומחים,
אבל בשביל אחת כמוני שמעולם לא הגיעה למצב של עצב ליותר מכמה שעות,
זה היה השיא.
ואז,
לאט לאט,
בעבודה קשה,
קשה מאוד לילדה בת 15 שכל מה שהיא רוצה זה לעבור את היום,
בהמון דמעות,
בלי חיוך אחד,
במשך משהו כמו חצי שנה,
עליתי למעלה בחזרה.
הייתי מרוסקת,
ולאט לאט בעזרה של כמה בנות שעוד היו בצד שלי,
התחלתי לאסוף את החתיכות.
תרתי משמע.
הייתי יושבת בחדר ומדמיינת שהנה, עוד חתיכת פאזל נכנסת למקום ואני קרובה לסיום.
השיא היה ב22 בינואר.
בעצם קצת אחרי.
אחרי.. חודש נגיד?
אני לא זוכרת בדיוק.
נסעתי עם חברים לראות את אופטימיות היא שם המשחק.
הסרט לא השפיע עלי באותו זמן,
אבל אחרי חודש בערך ראיתי אותו שוב לבד.
ישבתי בחדר חשוך עם אוזניות ומחשב,
ובכיתי במשך כל הסרט.
מהקטע שפאט משלים עם העובדה שהוא חולה נפש לא מאובחן,
ועד לרגע שהוא וטיפאני מאושרים ביחד.
בכיתי בסדרות של חמש דקות בכי, חמש דקות לא.
באותה תקופה גם ראיתי האוס, שגם הייתה סדרה שהשפיעה עלי.
ופתאום דברים התחילו להיראות אחרת.
החיוך חזר אלי.
והוא שם כבר כמעט שנה.
יושב לו, אם לא בפה אז בעיניים ובטון הדיבור.
השתניתי המון.
המון.
הפכתי מבנאדם נורמלי,
לבנאדם דכאוני ופסימי ברמות מטורפות,
ומשם לבנאדם אופטימי מלא תקווה כמו שאני היום.
וזה משתלם.
זה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש.
החיוכים שלי מקרבים אלי אנשים שפעם התרחקו,
ואפילו אנשים שהיו קרובים.
התחושה הזאת, שהצלחתי לעלות מהתחתית של הבור העמוק ביותר בחזרה למעלה לפסגה, נותנת לי בכל בוקר כוחות ללכת לבית הספר ולחזור וכל זה בלי שהחיוך יורד לי מהפנים.
והדוגמה הטובה ביותר?
התחלתי את הפוסט הזה כשכואב לי בלב.
ממש עמוק.
ואני רוצה לבכות.
לשכב במיטה ולבכות עד מחר.
ועכשיו אני מסיימת אותו מחייכת שוב.
עדיין עם הרצון לבכות, אבל לבכות בגלל שאני יודעת שהצלחתי לעבור דבר, שמבחינתי היה הדבר הקשה ביותר שעברתי בחיים.
ואני אקח את השורות האחרונות של הפוסט כדי להגיד תודה לשתיים היחידות שבאמת סובלות אותי בכל מצב.
כשאני שמחה ומאושרת בצורה מגעילה,
וכשאני רוצה לבכות עד הסוף המר.
כשאני עצבנית ברמה שאני יכולה לרצוח מישהו,
וכשאני אדישה ברמות שיכולות ליבש ים.
אני אולי לא אומרת את זה מספיק,
אבל שתיכן חשובות לי מאוד.
בלעדיכן היה לי הרבה יותר קשה ואתן עזרתן לי להפוך את הדרך לקצת יותר קלה.
בין אם זה בלשלוח לי גיפים שטותיים ותמונות של אוסריק לבוש בתור רפונזל,
ובין אם זה לספר לי את הסיפור שלך ולעזור לי להבין שיש לי איזושהי השפעה אי שם רחוק רחוק.
הראיתן לי שאני לא סתם אחת.
ואתן באמת חברות מדהימות ואתן הדבר הטוב היחיד שיצא מהקבוצה הזאת.
אתן הדבר היחיד שאני לא מתחרטת עליו בההערצה של ביג טיים ראש.
ולא משנה אם אנחנו מדברות כל יום,
או מדברות פעם-פעמיים בחודש,
אתן שתי הבנות שמכירות אותי הכי טוב ואם גם למרות זה נשארתן,
זה רק מוכיח שאני יכולה להיות אני כדי שיאהבו אותי קצת, וכדי שמישהו יהיה שם בשבילי, וכדי שאני אוכל להרגיש טוב עם עצמי.
אז תודה.
אני אוהבת אתכן.
♥
גל.
-וכן אני יכולה להגיד שאני נשמעת קצת כמו ג'ני, בוכה ומתלוננת ואז מוסיפה בפילינגס בסטטוס "פילינג סטרונג" אבל אני לא ג'ני אז אני פשוט אסיים את זה בלי להגיד "תודה לחברי הפייסבוק שלי" ובלי שום דבר קיטשי וצבוע כזה.-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Call Me G.